לאן נעלם השיח התרבותי? נראה שתחרויות הצעקות בטלוויזיה, תקשורת מלאה זעם ועלבונות חסרי בושה במדיה החברתית - מחלחלים לתוך השיחות האישיות שלנו. סקר עדכני מצא כי ¾ מהאמריקנים מסכימים על כך ששיעורי הנימוס הידרדרו קשות בשנים האחרונות. סביר להניח שגם בארץ הנתונים לא טובים יותר. להלן 5 דרכים נפוצות ובעייתיות ביותר לפתוח בשיחה - וחלופות שבהם ניתן להשתמש במקומם.

אנשים כמוך...

“אנשים כמוך…" פתיח זה סוגר את השיחה עוד לפני שהיא החלה. מילים אלה משדרות לאנשים שכבר החלטתם כל מה שאתם צריכים לדעת לגביהם.

אני זוכרת שפעם פגשתי אישה שאמרה לי, בהתרעמות, "אני יודעת מה אנשים כמוך בטח חושבים עליי!" והתרחקה. עד עצם היום הזה אין לי מושג למה היא התכוונה במילים "אנשים כמוך". יהודים דתיים? נשים? אנשים עם עיניים כחולות?

הלל הזקן הזהיר שלעולם איננו יכולים באמת להכיר אדם אחר עד שלא נעשה מאמץ ללמוד על חייו: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (משנה אבות ב, ד). אנשים הם מורכבים ושווה להכירם. בפעם הבאה שאתם מתפתים להתייחס בצורה גורפת ל"אנשים כמוך" (או ל"אנשים כמוהם"), עצרו ונסחו מחדש את דבריכם כשאלה. ייתכן שאדם שנראה לכם חמור-סבר הוא בעל חוש הומור נפלא. האדם שנראה שונה מכם לחלוטין עשוי להיות בעל אותו תחביב או אותו טעם כמוכם. מראה חיצוני יכול להטעות, ויופיה של השיחה טמון בכך שהיא עוזרת לנו למצוא את המכנה המשותף שיכול לקרב בינינו. 

אני לא רוצה להעליב, אבל...

לפתיח זה יש גרסאות רבות: "אני יודע שזה לא פוליטיקלי קורקט…", "זה אולי יישמע גזעני…", "את/ה לא תאהב/י את מה שתיכף אגיד…". אם אתם פותחים את המשפט באזהרה לגבי העלבון שדבריכם עומדים לגרום למישהו, עצרו ושאלו את עצמכם אם אתם בכלל רוצים לומר את הדברים. 

אני יודע/ת מה את/ה עומד/ת לומר...

שיחה יכולה לאפשר לנו ללמוד מאחרים ולהתקרב אליהם בעודנו חולקים חוויות ומחשבות - או שהיא יכולה להיות הזדמנות להעביר מונולוג, בלי להקשיב אף פעם באמת לדברי האחרים. כשאנו משוכנעים שאנו כבר יודעים מהן דעותיו של האחר, הדבר רק מבטיח שלא נקשיב באמת למה שיש לאחרים לומר. 

שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, השופט אוליבר וונדל הולמס אמר, "ידע מאפשר לכם לדבר, אולם חוכמה מאפשרת לכם להקשיב". אנשים חכמים מניחים שהם אינם  יודעים הכל על האדם שמולם ועושים מאמץ להקשיב באמת, ללא הנחות מוקדמות לגבי מה שהם עשויים לשמוע.

שמעת ש….?

כשאנו חוזרים על דברי רכילות, יש לכך השלכות מרחיקות לכת. התלמוד (ערכין טו, ב) מזהיר באופן מטאפורי כי הפצת רכילות והוצאת דיבה משולה ל"הריגת" שלושה אנשים: האדם שעליו מרכלים, האדם שמבטא את דברי הרכיל והמאזין התמים שהופך, מבלי משים, לשותף להשמצת אחרים. 

במקום לזרוק פיסת רכילות עסיסית לשיחה, נסו לשמור זאת לעצמכם. תגלו שאנשים רוחשים לכם הרבה יותר כבוד כשאתם יודעים לשמור סוד - ובנוסף, תימנעו מגרימת הנזק מרכילות. כדבריה המפורסמים של אלינור רוזוולט: "מוחות דגולים משוחחים על רעיונות, מוחות ממוצעים משוחחים על אירועים, מוחות קטנים משוחחים על אנשים". 

את/ה טועה...

מכרה שלי הייתה מזועזעת כשמישהו אמר לה, ישר בפנים ובפני אנשים נוספים, "מה שעשית היום היה ממש טעות". בנוסף על היותו חסר טקט וגס רוח, הערותיו הפרו באופן ישיר עקרון מפתח ביהדות: ביקורת או נזיפה חייבת להתקיים בפרטיות וברגישות. כיוון שהצבעה על טעותו של אדם (או מה שאתם סבורים שהיא טעותו) בפרטיות ובנימוס, לא רק שאינה מביישת אותו, ("המלבין פני חברו ברשבים אין לו חלק לעולם הבא"), אלא זוהי גם הדרך היעילה ביותר להוכיח אדם על מעשיו. כשתמצאו דרך לדבר עם האנשים שאינכם מסכימים עמם בצורה רגועה, מכובדת ונעימה, ניתן יהיה להגיע לשיחה אמיתית ולשינוי שהסיכויים להתרחשותו קלושים כאשר מדובר בקרב צעקות בין האגו של כל אחד מהצדדים. 

המלך שלמה כתב, "דִּבְרֵי חֲכָמִים, בְּנַחַת נִשְׁמָעִים--מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים" (קהלת ט, יז). אמירה זו רלוונטית במיוחד בימים אלה של שיח מלא זעם. הבה נחזיר את ההיגיון הבריא והנימוס לדרך שבה אנו משוחחים זה עם זה.