כשהבנתי שהמשפחות המפונות מהישוב מבוא מודיעים נמצאים ממש "בחצר האחורית שלי", היה ברור לי שאני אוספת איתי את דנה שלי (דנה אדלשטיין, חברתי הטובה) ואנחנו הולכות יחד לשוחח עם הילדים בניסיון לסייע להם ולמשפחותיהם.

הם שוכנו בכפר הנוער בן שמן, משוהם לשם- זה בדיוק 10 דקות.

כשהגענו, הופתענו מהכמות הבלתי נתפסת של תרומות שכללו: ארגזים, שקיות, עגלות, מיטות תינוק, אופניים, בשמים, טיטולים ובעצם מה לא...? התבוננתי סביבי, לא יכולתי שלא להתרגש.  דמעות הציפו את עיניי. כן, גם טוב יכול להתפשט כמו אש בשדה קוצים, חשבתי.  

בדיוק יצאו מתפילה בבית הכנסת וקיבלו את פנינו, מפקד יחידת הקישור לרשות של פיקוד העורף, ידידי- קובי מלכהמנכ"ל הרשות המקומית ורב היישוב.

כשהרב ראה שאנו מאד מתרגשות לראות את כל הציוד והתרומות סביבנו, הוא אמר, "כן, זה עם ישראל". האמת, מהזווית הזו, עם ישראל מעולם לא נראה יפה יותר.

 קובי הציג אותי לנוכחים כ"מרגיעה הלאומית של הילדים". הרב שמח וברך על הגעתי. כששאלתי אם ניתן לכנס את הילדים ולשוחח איתם, הוא אמר: "היום יום  שבת, והרי לשבת יש את הכוח שלה...לא חייבים לדבר על הכול ממש כרגע, אפשר להמתין. הסתכלתי סביבי...הילדים היו נראים עסוקים בשלהם, אולי באמת אפשר להמתין...?

הוזמנו לתוך חדר האוכל לעשות קידוש יחדיו. גם בתוך חדר האוכל היו כמויות בלתי רגילות של ציוד. האם זה  היה מכוון? האם בכוונה שמו את כל הציוד מול העיניים שלהם, היכן שהם ישנים, אוכלים? ואם לא- כמה זה מרגיש נכון, מרגיש כמו חיבוק גדול שעוטף אותם.

בדרך לקידושמשתף אותנו  הרב בסיפור מהבוקר בכך ששאל את הבת שלו למה לא התעוררה בזמן לתפילה, שהרי יש לה שעון מעורר והיא ענתה לו-  אבא, נשרף לי השעון, שכחת?

זה רק סיפור קטן אחד שמראה כמה הכל משובש אנחנו עוד צריכים להבין מה קרה לנו, הוא אמר..  ואני תהיתי על הדברים הכי רגילים ויומיומיים שבבת אחת יכולים לקבלמקבל תפנית כזו.

ישבתי עם המבוגרים ולמדתי על היישוב, מאפייניו, קשייו. מדובר ביישוב דתי שהרב קרליבך היה אחד ממייסדיו. נרגשת משירת הקידוש המסולסלת  כשלפתע אני מבחינה בילדה מתוקה בת 3 שעולה על במה קטנה עם עגלה ודובי בתוכה ונופלת ממנה. אני ניגשת אליה , מסייעת לה להחזיר את הדובי למקומו. אני מקרבת אליי את התיק שהבאתי יחד איתי שבתוכו יש את ערכת החוסן האישי שלי: בועות סבון המסייעים לעשות נשימות איטיות, בלונים שאפשר להוציא לתוכם את ההרגשה הרעה שבבטן, ספר "זום" שמאפשר קצת "הסחת דעת" , מרגישונים שמסייעים לשיים את הרגש ועוד כמה הפתעות. אני מנסה לשמח אותה עם בועות סבון, אבל היא חוששת. אחיה מצטרף אלייה , אל תפחדי הוא אומר ומנסה לתפוס את הבועותאיך קוראים לך אני שואלת. אני בן!  אני מבחינה שביד השנייה שלו הוא מחזיק מכונית כיבוי אש ולא מרפה ממנה גם כשמנסה לתפוס הבועות. אני מסתכלת על הרחבה עמוסת הצעצועים, היו שם אלפים, מכל הסוגים והמינים- ובן בחר דווקא במכונית כיבוי אש. הבנתי מיד, הריי זה הרצון שלו לחוש תחושת שליטה במה שקורה.

ילד נוסף מגיע , הוא רכוב על בימבה ולובש בגדים של באטמן. אני רואה על פניו שרגע לפני הוא יתייפח בבכי, הדמעות עוד לא התייבשו. "אני רוצה את המכונית של סמי הכבאי"! הוא אומר. ואבא שלו מנסה להרגיע ולעודד את בן שיוותר הפעם על המכונית של סמי וייקח את הבימבה במקום. אני נהנית לראות איך הם מגיעים להבנה בניהם.

 

אני שואלת את הילד עם תחפושת הבאטמן למה הוא מחופש והוא אומר לי , "אני באטמן, יש לי כוחות על"! באמת? איזה מן כוחות על יש לך? "כוח האש" הוא מיד עונה לי ועוזב ברכיבה מהירה של גיבור על.


 

 אני מתיישבת על הרצפה עם בנות בגילאי 8-10  שמשחקות קלפים ומבקשת לשוחח איתן. הן שמחות לדבר. אנחנו משוחחות על מה שקרה ואיך הן מרגישות. "תדמייני שפתאום אין לך בית", אמרה לי נטע ופתחה זוג עיניים ירוקות גדולות. האמת, זה קשה לדמיין, אני אומרת. מעיין חברתה אומרת לי, אני כל הזמן חושבת שאנחנו בחופשה ועוד מעט נחזור הביתה , אבל אז פתאום אני מבינה שאין לנו לאן לחזור.

זה בטח לא פשוט, אני אומרת,  אתן יכולות לספר לי על הרגע הזה, שבו הבנתן שצריך לעזוב את הבית? הייתן בבית? אני רק זוכרת שרציתי לקחת מלא דברים אבל לא היה לי זמן.  אמרה נטע, ראיתי את האש מתקרבת והיה ריח נורא ממש.

 ועל מה אתן ממש מצטערות שלא לקחתן , אני שואלת?

שירה, שנמצאת לידנו, אבל שלא כמו הבנות האחרות, לא התיישבה במעגל שנוצר אלא נשארה עומדת, אני מרגישה שהיא רוצה להיות בתוך השיחה אך גם קצת חוששת אמרה פתאום: לי הכי חסר הרולר בליידס החדשים שקנו לי. אני רואה את העיניים מנצנצות. אני מביטה סביב, בטוח יש כאן רולר בליידס, אבל ייקח שעות למצוא. מה המידה שלך? אני שואלת. 36 היא אומרת.

בנות, למה שלא תצאו לעשות קצת 'שופינג'? הן הסתכלו עליי כלא מבינות. תסתכלו סביבכן, דנה עודדה אותן, יש כאן המון דברים ממש ממש שווים.....

מיד בצאת השבת, דנה כותבת בקבוצת המאמות של שוהם שאין צורך להביא יותר ציוד, אבל ממש היינו רוצים לשמח ילדה אחת עם רולר בליידס במיה 36. תוך 10 דקות, יש מי שמוכנה לתרום. אני נוסעת אליה, היא יורדת עם בתה רותם בת ה-10 והן נותנות לי שקית בד עם שתי זוגות של רולר בליידס. אני מסתכלת על הילדה ומספרת לה את הסיפור של שירה. "אין לך מושג כמה שמחה את מאפשרת בתרומה הזו שלך"! אני אומרת לה.

יניב הבן שלי מתלווה אליי כדי להביא את הרולר בליידס לשירה. "מעניין אותי לראות את הפרצוף שלה כשנביא לה אותם", הוא אומר. הגענו לשם, אחרי סיבוב קצר ופרצופי תמיהה של יניב על כל הציוד שהונח שם, מצאנו את שירה. יניב הגיש לה את השקית. היא בלעה רוק. לא ידעה מה לומר. הוצאתי את הרולר בליידס מהשקית, הם נראו ממש חדשים, סיפרתי לה על רותם, הילדה שנתנה לה אותם. "זה בדיוק כמו שהיה לך שירה", אפילו באותו צבע. אבל הילדה לא הצליחה להגיד כלום. "תגידי תודה!", הפצירה בה המדריכה שלה. זה בסדר, אמרתי, אני יודעת שהיא מודה לרותם עליהם ואני אמסור לה, חייכתי אליה והיא חייכה חזרה.

קצת לפני שיצאנו, פגשתי את נטע. על הכתף שלה הייתה מונחת שקית בד. 'עשיתי שופינג' היא מכריזה בגאווה. באיזו קלות קלקלתי אותה, חשבתי לעצמי. באמת? בא לך להראות לי מה לקחת? היא פותחת את השקית ואני מגלה שם בושם, מטהר אוויר, קרמי גוף.. "אה, הכל קשור בריחות, שמת לב, נטע"? אני לא יודעת כמה היא מקשרת זאת עם מה שסיפרה לי רק לפני כשעה שהריח של השרוף נתקע לה באף.

היא הופתעה קצת מהאבחנה, הוציאה בושם מהשקית, פתחה את הפקק, נהנתה מהריח. חשבתי איך ריח טוב יכול לכסות  על ריח רע ואיך מעשים טובים של אנשים יכולים להיות יותר חזקים גם מרוע אנושי או לפעמים מגזרת שמיים...