"למעשה", אומרת טלי, נערה עדינה בת 17, "הכל התחיל בצורה תמימה כל כך. בחיים לא הייתי חולמת שזה יוביל אותי למקום בו אני נמצאת היום.

"בסך הכל רציתי לעשות דיאטה יחד עם כמה חברות מהכיתה. הגוף שלי התחיל להתעגל בכל מיני מקומות. אמא שלי טענה שאני פשוט מתבגרת. ואכן, המחזור שהגיע סוף סוף כשאני בת 15 וקצת, אישר את דבריה.

"אבל אני לא אהבתי את זה. לא הרגשתי נוח עם העגלגלות הזאת שנראתה בעיני מבוגרת ומכוערת. אהבתי את הגוף הנערי שהיה לי עד אז. נהניתי מתחושת הקלילות כשהייתי רוקדת או משחקת טניס. אל תחשבו שהייתי מי יודע מה שמנה, בסך הכל שקלתי 46 קילו, ולכן, למרות שהצטרפתי אל הדיאטה הקבוצתית, היעד שהצבתי לפניי היה הורדת שלושה ק"ג, ולא יותר."

שיטת הדיאטה של הבנות פעלה בעיקרון פשוט. בהתחלה הן סילקו מהתפריט את הממתקים והחטיפים. אחר כך הפסיקו לצרוך פחמימות ואחר כך טיפלו בצורה דומה גם בשומנים.

"שלושת הקילוגרמים המיותרים נשרו ממני במהירות", ממשיכה טלי, "והמחמאות לא איחרו לבוא: 'וואו, את נראית מדהים', התפעלו החברות. 'הבגד מונח עלייך יופי', החמיאה אמא. כל הסביבה התפעלה ופרגנה – ואני ספגתי את המחמאות והרגשתי נפלא. הרגשתי שאני מוצלחת. שאני מצליחה להשיג את כל המטרות שאני מציבה לעצמי. שאני חזקה ולא נשברת למרות הקושי... מרוב סיפוק, החלטתי להרחיב מעט את מטרת הדיאטה. היעד החדש עמד על הסרת שלושה קילוגרמים נוספים – משקל עגול ויפה של 40 קילו."

עם החמרת תנאי הדיאטה, הצטמצמה במהירות קבוצת הבנות, עד שנשארו רק שתיים. טלי וחברה נוספת. החברה התפארה בפני טלי שהיא אוכלת רק ירקות בארוחת הצהריים, והמידע (הספק אמיתי) מצא חן בעיני טלי וגירה את יצר התחרותיות שלה. "אם היא יכולה", היא חשבה לעצמה, "אז גם אני יכולה".

טלי התחילה לאכול ירקות בלבד לארוחת צהריים, ובמשך היום לעסה חבילות של מסטיק (ללא סוכר כמובן!) ושתתה ליטרים של דיאט-קולה. אבל באיזשהו שלב גם זה נראה לה יותר מידי.

יש לך בעיה!

הראשונה ששמה לב לבעיה של טלי הייתה דווקא חברה. היא ארגנה מין 'פגישת מחזור' לכל הבנות מהיסודי – יומיים של כיף, כולל לינה משותפת בדירה שהשיגה בירושלים.

הבנות היו המומות כשגילו כמה רזתה טלי בתקופה בה לא נפגשו. הן שאלו שאלות וגילו דאגה, אבל היא כבר התרגלה להסתיר מה שלא רצתה שידעו, ונפנפה את השאלות בחיוך חמים ובתשובות מתחמקות.

הייתי בכזאת אופוריה, שבכלל לא הרגשתי שמשהו איתי לא נורמאלי

במשך היומיים בהן שהו הבנות יחד, טלי לא אכלה כלום. בצהריים כשכולן ישבו לאכול ביחד, היא 'יצאה לשירותים'. בערב, היא כבר 'נרדמה' (והתעוררה אחר כך שוב), בבוקר 'לא בא לה לאכול'. בעשר, היא כבר 'זללה קודם מלא חטיפים מהבית'. בצהריים היא שמה משהו בצלחת, אבל רק עשתה 'כאילו' היא אוכלת, ובסוף זרקה הכל כשאף אחד לא ראה.

למרות הצום המושך, היא יצאה עם כולן לסיור בעיר העתיקה ובכותל. שרה שירים לתוך הלילה, ולא ויתרה גם על הטיול לגן החיות התנ"כי.

"חברה שלי שמה לב שאני לא אוכלת", ממשיכה לספר טלי, "אז היא התיישבה ליידי והושיטה לי לחמנייה ותפוז ואמרה לי לאכול את זה עכשיו, לידה. ניסיתי להתחמק כמו קודם, אבל היא הייתה עקשנית. בסוף, ניצלתי כמה רגעים שהיא הייתה צריכה ללכת, ודחפתי את הארוחה עמוק לתוך הפח, מכסה אותה היטב בפסולת.

"כשהיא חזרה היא שאלה איפה האוכל, ואני אמרתי שאכלתי הכל. היא לא האמינה לי. ואז אמרה: 'יש לך בעיה, טלי. יש לך בעיה חמורה מאוד!'

"מוזר, אבל עד אז לא קלטתי שיש לי בעיה. הייתי בכזאת אופוריה, שבכלל לא הרגשתי שמשהו איתי לא נורמאלי. כל הזמן רעדו לי הרגליים, הרגשתי מסוחררת והייתה לי בחילה. אולי אתם מכירים את ההרגשה מימי הצום – רק תכפילו אותה פי כמה – ובכל זאת המשכתי לתפקד כאילו הכל כרגיל."

הוריה של טלי גילו את הבעיה יומיים אחר כך. בסעודת שבת משפחתית. בעוד שכולם אכלו בהנאה רבה את המנות החגיגיות שהוגשו בפניהם, טלי רק חתכה את שלה לפיסות זערוריות – מיקרוסקופיות כמעט.

מאותו רגע, הם פתחו בסדרת בירורים, שהסתיימה כעבור יומיים בחדר המיון של אחד מבתי החולים – טלי כבר שקלה אז 36 קילוגרם. למרות המלצת הפסיכיאטרית, הוריה של טלי בחרו לא לאשפז אותה, אלא לנסות לטפל בבעיה במסגרת הבית – טיפול שכלל ביקורים חד שבועיים אצל רופא ודיאטנית.

"ההתמודדות הייתה קשה מאוד", מספרת טלי. "עבדתי קשה כדי לחזור למשקל התקין. עבדתי קשה כדי להפסיק לשקר לכל האנשים שאני כל כך אוהבת. עבדתי קשה להתגבר על התיעוב שחשתי בכל פעם שראיתי את עצמי במראה. ובסוף הצלחתי לחזור למשקל הטבעי שלי.

"כולם שמחו שהבראתי, וראו את האנורקסיה כאפיזודה שחלפה ולא תשוב עוד. אבל זאת לא האמת. אנורקסיה היא לא מחלת ילדים שתוקפת אותך ועוברת בלי להשאיר כמעט שום סימן. אנורקסיה לא יוצרת בגוף נוגדנים שימנעו ממנה לחזור שוב. אנורקסיה היא כמו מחלה כרונית. לפעמים היא רדומה. לפעמים מצליחים להתגבר עליה. אבל היא ממשיכה לארוב לך בפינות ומחכה לשעת הכושר לתקוף אותך שוב."

האנורקסיה מכה שנית

שלושה חודשים הצליחה טלי לשמור על איזון. ואז חזרה שוב לתבנית ההרסנית שהכתיבה לה המחלה. היא הפסיקה לאכול, חזרה לשקר כדי להסתיר את הבעיה, לפני כל שקילה הייתה אוכלת כמויות של מלח, כדי להגביר את ספיחת הנוזלים, ושותה המון, כדי להעלות את המשקל בצורה מלאכותית.

"אנורקסיה זאת מחלה נוראית!" אומרת טלי. "היא לוקחת ממך את הכל. משעבדת אותך לרצונות שלה, ובתמורה נותנת לך מין אשליה כאילו את שולטת, כאילו את מצליחה וכאילו עוד מעט, רק עוד קילו או שניים פחות, תגיעי אל השלמות והאושר.

כולם עצמו עיניים. הם לא יכלו להאמין שעכשיו, אחרי שהבראתי, אני שוב חוזרת לעשות שטויות

"הפכתי להיות שקרנית כרונית. כזאת שמשקרת לאנשים שהיא הכי אוהבת. נהייתי עצבנית. נכנסתי למצב רוח דיכאוני. הציונים שלי ירדו בצורה משמעותית. החברים שהרגישו לא נוח עם מצבי הרוח והשקרים שלי, התחילו להתרחק ממני. הגוף נהרס – שער הראש נשר והותיר אחריו קרחות, במקומו צמחו לי שערות בכל מיני מקומות לא צפויים, ההתפתחות הטבעית נעצרה ואף נסוגה לאחור. לא הצלחתי לישון טוב בלילות. כל החשיבה שלי איבדה פרופורציה. כל תנועה שעשיתי – הליכה, ריצה, הרמת כיסא - הפכה להיות אמצעי לשריפת קלוריות. כל מזון נתפש בעיני כאויב מסוכן...

"ובכל זאת - אף אחד לא העלה בדעתו שאני שוב חולה. כולם עצמו עיניים. הם לא יכלו להאמין שעכשיו, אחרי שהבראתי, אני שוב חוזרת לעשות שטויות.

"אבל אני כן.

מי שקלטה את המצב הייתה הפסיכיאטרית, והיא זו שהפנתה אותי לאשפוז. הפעם כבר לא יכולנו להתחמק."

רוצחת אכזרית

טלי הגיעה אל בית החולים במשקל ירוד ודופק איטי שסיכן את שלומה.

"בהתחלה התנגדתי מאוד לטיפול, סירבתי לאכול ולשתף פעולה. היה לי קשה לקבל את חוסר הפרטיות 24 שעות ביממה (השגחה אפילו במקלחת כדי שלא נקיא את מה שאכלנו). את 6 הארוחות הקבועות והמדודות. את העונשים (מניעת זכויות והשלמת קלוריות בשתיית אנשור או על-ידי זונדה). את אובדן השליטה המדומה על מה ש(לא) נכנס לי לפה."

אחרי חודש וחצי של מאבקים, ותקופות ממושכות בבידוד, טלי הבינה שאין לה ברירה אלא לשתף פעולה. תהליך השיקום לא היה קל, והוא נמשך קרוב לששה חודשים.

האנורקסיה משתלטת לגמרי על הראש של הבנאדם. להיגיון אין כניסה

"צריכים להבין", מנסה להסביר טלי, "האנורקסיה משתלטת לגמרי על הראש של הבנאדם. להיגיון אין כניסה. את שותה כוס מיץ, וחושבת שברגע הזה שתית 1000 קלוריות. אין לך שום פרופורציה, כל כפית אורז נראית בעינייך כמו אויב. את כל הזמן חושבת רק איך לשרוף יותר קלוריות, אין מקום לדברים אחרים. אדם רגיל מסתכל בראי ורואה את עצמו כמו שהוא. נערה אנורקטית שדופה שנראית יותר כמו שלד, מתבוננת במראה ורואה רק שומן, שומן ושומן.

"לא יכולתי לסבול לראות את עצמי במראה. הגעתי לשנאה עצמית ולתחושת גועל עמוקה כל כך, שהייתי נהנית לפצוע את עצמי בכל הזדמנות. מין הנאה מזוכיסטית לפגוע ולפגום בגוף שמסב לי כל כך הרבה צער ועוגמת נפש."

לאשפוז יש שתי מטרות עיקריות. הראשונה, לשמור על הגוף ועל החיים. השנייה, לשנות את דפוסי ההתנהגות והחשיבה הקטלניים.

"היום, למרות שאני כבר כמה חודשים 'בחוץ'. למרות שאני רוצה להגשים את החלומות שלי - ללכת לצבא וללמוד רפואה – ואני יודעת שאם המחלה הזאת שוב תשתלט עלי אז הכל אבוד, בכל זאת קשה לי! אני יודעת שהמחלה הזאת משקרת, שהיא רוצחת אכזרית שמסממת את קרבנותיה באשליות מטמטמות. אני יודעת שהיא משליטה עליי את טירוף המוות שלה, וגורמת לי לפעול כמו שהיא רוצה. אני יודעת שאם היא שוב תשתלט עליי אז יהרסו לי החיים – ואני לא רוצה את זה!!! ובכל זאת קשה לי.

"אנשים לא מבינים. כולם חושבים שאם יצאת מזה אז יצאת מזה וזהו, אבל זה לא נכון. עדיין קשה לי. עדיין לא נעים לי לראות את עצמי במראה. מחשבות לא בריאות חוזרות שוב ושוב, ואני צריכה לדכא אותן. לא. אני עדיין לא לגמרי בריאה."

לפני שאני נפרדת מטלי, אני שואלת אותה אם יש לה מסר חשוב בו היא רוצה לשתף את הקוראים.

"קודם כל", היא עונה, "חשוב שידעו שאנורקסיה היא לא משהו שקורה לאנשים 'אחרים'. פעם חשבתי שנערות אנורקטיות הן בנות שמה שמעניין אותן זה רק החיצוניות והגוף. מין נערות שטחיות כאלה וחסרות תוכן. חוץ מזה שזה קרה לי (ואני לא רואה את עצמי בתור נערה שטחית כזאת), בבית החולים פגשתי בני נוער איכותיים, חכמים, מוכשרים – בכלל לא הטיפוסים שמתאימים לסטריאוטיפ שהיה לי קודם.

"ובגלל זה, אל תחשבו ש'לי זה לא יקרה'. תשמרו על עצמכם. בחיים אל תתחילו דיאטה בלי להתייעץ עם רופא או דיאטנית. בלי לעקוב אחרי התוצאות ובלי לקבוע מטרת יעד שממנה אסור בשום פנים ואופן לרדת עוד! הרבה יותר קל למנוע את האנורקסיה, מאשר להחלים ממנה.

"ואם זה כבר קרה לכם. אל תסתירו. אל תשקרו לאחרים ולעצמכם – פנו מייד למישהו: להורה, למורה, לרופא המשפחה, לפסיכולוג, פסיכיאטר, לא משנה מי, העיקר שתעשו את זה מייד! אי אפשר לנצח את המחלה הזאת לבד, היא יותר חזקה מאיתנו – הרבה יותר חזקה מאיתנו!

"אל תרשו לעצמכם ליהנות מהאשליה המתוקה של היופי וההצלחה, תאמינו לי, זה לא שווה – כי האנורקסיה הורגת!"

ובעצם, זו לא רק האנורקסיה. תמיד קל לעצור בעיה טרם החלה מאשר לתקן את השברים. ובכל בעיה, תסבוכת, כדאי לשתף מישהו, דמות קרובה שיכולה לסייע. שלמה המלך כבר אמר "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי יב, כה).

מאמר בנושא קרוב:

אנורקסיה: לגווע מרעב בעידן השפע
לפני חמש שנים, ללא כל אזהרה מוקדמת, חטפה האנורקסיה את בתי בת ה-15.