"הראש היהודי נכשל במבחני פיז"ה" הכריזה כותרת בולטת, נוטפת עלבון. מבחני פיז"ה, למי שלא יודע, הם מבחנים בינלאומיים המודדים את יכולותיהם של תלמידי תיכון בני 15 לפתור בעיות בתחומים שונים. בשנים האחרונות התוצאות שלהן מביכות מאד את משרד החינוך הישראלי: השנה, למשל, במבחנים בקריאה ובמתמטיקה הגיעו תלמידי ישראל למקום ה-40 בלבד מתוך 57.

ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל הם נושא נהי ובכי קבוע בתקשורת. איך יתכן שאנחנו, היהודים הפיקחים אפילו לדברי שונאינו, משתרכים בקצה רשימת הישגי התלמידים העולמית? אבל ההתמרמרות, אולי תתפלאו, אינה ייחודית לישראל. בבריטניה הכותרות מתריעות "בתי הספר הבריטים מחליקים מהצמרת העולמית". בעבר הם הובילו במתמטיקה ומדעים, אך לא עוד. התוצאות הללו מגיעות אחרי שמבחן עולמי אחר מצא יכולות קריאה נמוכות אצל תלמידי בתי הספר היסודיים באנגליה, והסך הכל העגום מתמצא בפסק דינו של הטלגרף הבריטי: "התוצאות יעלו ספקות חדשים באשר לטענות הממשלה שילדי ההווה חכמים מתמיד."

גם באוסטרליה מדווחים בצער על כך שתלמידיהם, כפי הנראה, פחות אינטליגנטים מבעבר. ובארצות הברית? הו, שם בקושי מופתעים. "התלמידים האמריקנים נמצאים מתחת לממוצע העולמי", מדווחים שם בחמיצות וממשיכים לרטון על בורות בני הנוער.

הטכנולוגיה מאפשרת היום לתלמידים לוקסוס של מידע שפעם היה זמין רק ליחידי סגולה

בכל הארצות רוגזים, מאשימים, ובעיקר – כן, בעיקר, מתפלאים. אולי רק בתיכונים הישראלים יש שביתות באורך החופש הגדול, אבל בכל העולם מדברים על כך שבתי הספר, עם כל ההשקעות והשכלולים שהוכנסו אליהם, לא מצליחים להוציא תלמידים חכמים יותר – להיפך. יש שפע של מומחים חינוכיים ששוקדים על חיבור תוכניות לימודים אידיאליות, תקציבי החינוך בעולם גבוהים באופן חסר תקדים, וגולת הכותרת: הטכנולוגיה מאפשרת היום לתלמידים לוקסוס של מידע שפעם היה זמין רק ליחידי סגולה. רק בשבוע שעבר הודיע 'פרויקט מיליון הספרים' - מיזם משותף של כמה אוניברסיטאות וספריות ברחבי העולם - כי העלה לאתרו מיליון וחצי ספרים בפורמט דיגיטאלי, לפחות מחציתם חופשיים לשימוש, או יהיו חופשיים בעתיד. בעברית, למשל, יש את פרויקט בן יהודה שמעניק גישה חינם ליצירות עבריות קלאסיות ואת פרויקט בית הספרים הלאומי שסרק אלפי ספרים נדירים לרשת.

לתלמידים היום יש את כל המידע האפשרי בקצה אצבעותיהם: אבל מבחנים ארציים ובינלאומיים מראים שהם יודעים פחות מתמיד. מפתחי האינטרנט היו בטוחים שהוא יתרום להעלאת האינטליגנציה האוניברסאלית: "הרעיון שכל הידע העולמי הוא פשוטו כמשמעו בקצה האצבעות שלך, מושך מאד", אמר וינט סרף, מאבות האינטרנט, כשהסביר את יתרונות הרשת. כל מידע אפשרי נמצא היום באינטרנט. אפשר לקחת בחינם שיעורים וירטואליים - בלוויית מלל ותמונות - בכל המקצועות, מישהו תמיד מוכן עם תשובה בשבילך אי שם ברשת, ועדיין - האינטליגנציה האוניברסאלית לא משתפרת. במדינות מערביות מסוימות כמו ארה"ב, בריטניה וישראל, נדמה שהידע בראשי האוכלוסייה הצעירה קטן בהתאמה לשפע הידע ברשת.

הטכנולוגיה אמנם יכולה להבטיח שהתשובות יהיו בקצה אצבעותינו. אבל עוד לא הומצאה הטכנולוגיה שתגרום לנו להפעיל את קצות האצבעות.

אם כל כך קל, למה כל כך קשה?

הסתירה הטכנולוגית הזו לא מיוחדת, כמובן, לתחום הידע והאינטליגנציה. עם שפע אמצעי הטכנולוגיה שמטרתם המוצהרת היא לחסוך בזמן, היינו חושבים שיהיה לנו יותר פנאי מאי פעם. במציאות, רווחות מאד תלונות של אנשים הטוענים שאינם מספיקים כלום. 'שעת התה' הבריטית המסורתית מתה מחוסר זמן: אנשים מבלים פחות זמן עם המשפחה כי אין להם זמן. משרה מלאה הייתה פעם 40 שעות שבועיות: היום, בארצות רבות אנשים עובדים זמן כפול בדיוק מדי שבוע, כי אחרת ההספק לא מספק. תחביבים שהיו מקובלים בעבר מתים מחוסר הזדמנות ליהנות מהם (מתי לאחרונה ראיתם מישהו מפריח עפיפונים, למשל?) ואחד מתחומי הייעוץ הפורחים ביותר הוא 'ניהול זמן'. תחום שאליו נוהרים נואשות אנשים שלא מספיקים כלום. יש להם את הציוד הטכנולוגי החדיש ביותר. הם נוהגים לעבודה במקום ללכת ברגל, מבשלים במיקרוגל ומיבשים בגדים במכונה ולא על חבל. אבל אף פעם אין להם זמן.

לא מזמן הזדמן לי לקרא את קינתה של סופרת ואם למשפחה ברוכה, שהתלוננה על האבסורד בכך שהיא לא מספיקה כלום, בקושי לטפל בילדים ובבית ולכתוב מידי פעם. לסבתא שלה לא הייתה מכונת כביסה, גם לא מקרר, שלא לדבר על מיבש כלים. אבל לסבתא שלה היה זמן לביקורים יומיים אצל קרובים שנזקקו לטיפולה. הדודה שלה עצמה כבר מחכה חודש שתבקר אותה בבית האבות. כולנו יכולים להזדהות עם התסכול שלה.

אנשים בעבר היו מפנים שעה ביום לכתיבה מרוכזת למכריהם ומודעיהם הרחוקים מהם

או קחו את מה שנקרא 'טיפוח רשת חברתית', דבר שכל המומחים ממליצים עליו כאמצעי לשיפור איכות חיים ובריאות נפשית ופיזית. מעולם לא היו לנו אפשרויות רבות כל כך, וקלות כל כך, לתקשר עם חברינו: טלפון קווי וסלולארי, דואר אלקטרוני ואטסאפ ופייסבוק. אבל במקום שנטפח חברויות, מחקר שהתפרסם לא מזמן בארצות הברית גילה שלאנשים יש פחות חברים מאי פעם. אני עצמי כתבתי לחברים בחו"ל לעיתים קרובות יותר בטרם היה לי מחשב. בימים הרחוקים הללו שיגרתי מכתבים, במעטפות עטורות בולים, אל מעבר לים. מידי שלושה שבועות לפחות היה נשלח מכתב ארוך ומפורט, מבטיח את שימור הקשר. מאז התוודעתי לנפלאות הדואר האלקטרוני, עם זאת, המיילים יוצאים בערך פעם בחודש וחצי, ולעיתים רחוקות מכילים יותר מעשר שורות. פעם שימור החברים היה מלאכה קשה. סיפורים מהמאות הקודמות רוויים בנשים וגברים המפנים שעה ביום לכתיבה מרוכזת למכריהם ומודעיהם הרחוקים מהם. היום אנחנו לא צריכים לטרוח בטבילת עט בקסת, קניית בולים ושלשול המעטפה. לחיצת כפתור בטלפון או במחשב היא כל מה שנדרש כדי לשמר את הקשר, ובכל זאת, הקשרים החברתיים שלנו מתמעטים ומדללים.

לא פלא שחלקנו מתייחסים בתסכול לנפלאות הטכנולוגיה. אם הכל אמור להיות כל כך קל, למה הכל כל כך קשה?

הבחירה עדיין בידינו

הגיע הזמן להודות במה שממציאים נלהבים לא אוהבים כל כך לזכור. טכנולוגיה מתקדמת לא תציל את העולם.

טכנולוגיה מעולם לא נועדה להיות מטה קסמים, שהנפתו תשפר את הגזע האנושי ותנאי חייו. הדבר היחיד שטכנולוגיה מעניקה הוא קיצורי דרך. אם פעם לשמח את סבתא דרש היטלטלות של יומיים בעגלה, היום אפשר לעשות זאת בנסיעה של שעתיים באוטובוס, או אפילו בשיחת טלפון של דקות ספורות. אם פעם רכישת ידע נחוץ דרשה כיתות רגליים בין ספריות ואימוץ עיניים מול כתב זעיר, היום רק צריך לפתוח את המחשב ולחפש בגוגל, וכל המידע יהיה מולנו, צבעוני ומאיר עיניים. אם פעם בישול לשבת גזל כוחות רבים – מהשגת העצים להבערת האש והלאה – היום אפשר לסיים את המשימה בשעות ספורות.

אבל עדיין, אנחנו צריכים לבחור לעשות זאת.

בעבר, נדמה, עמדנו בצומת דרכים שממנה התפצלו אינסוף שבילים ארוכים, מייגעים ברובם, מכוסי אבנים וחוחים. היום, רבים מהשבילים הללו התקצרו עד בלי היכר. האדמה יושרה, קוצים ואבנים לא מעטים סולקו מהדרך. אבל עדיין אנחנו עומדים בצומת, ועדיין אנחנו צריכים לבחור לפסוע. אם במקום קילומטר המרחק הוא מטר, עדיין מוטל עלינו לעבור אותו – מרצוננו. אף טכנולוגיה לא יכולה פשוט להקפיץ אותנו מעליו.

אף טכנולוגיה לא יכולה לשלול מאתנו את המתנה הייחודית למין האנושי – היכולת לבחור. הדרכים הקצרות והנוחות ביותר יהיו קשות מידי בעינינו אם לא נבחר בהן. וקושי הפסיעה גדול לא פחות מקושי המסע.

אבל גם הרווח גדול באותה מידה.