במהלך 13 החודשים בהם שירת בריאן סטיידל כמשקיף צבאי בחבל דרפור שסוע המלחמה שבסודן, הוא ראה זוועות ש"אף אדם לא אמור לראות אף פעם", אם להשתמש במילים שלו.

בתור קצין בכיר לשעבר בחיל-הים של ארה"ב, אשר לקח חלק במשימת נאט"ו בקוסובו, אופייה הכואב של המלחמה לא היו זר לסטיידל. ובכל זאת, שום דבר בניסיונו הצבאי הקודם לא הכין אותו לאכזריות הבלתי נתפשת לה היה עד בדרפור, שם כפריים מעונים ועוברים התעללויות גופניות קשות דרך שיגרה, וכפרים שלמים נשרפים, לעתים קרובות על תושביהם הכלואים בבקתותיהם. הממשלה הסודאנית, שנשלטת על ידי ערבים מוסלמים, 'מטהרת' את דרפור מתושביה המוסלמים-אפריקניים, משום, כפי שמסביר סטיידל, שהם "שחורים מדי".

איזה מין בנאדם מכוון אקדח לתינוקת בת שנה?

ועדיין, למרות הזוועות המתמשכות שסטיידל ראה, זיכרון אחד ממשיך לרדוף אותו: מראה של תינוקת בת שנה, מיהאד חמיד, שדודתה הביאה לסטיידל מתוך תקווה לקבל סיוע רפואי. סטיידל בדק את התינוקת וגילה שהיא נורתה בגבה. נשימתה של התינוקת הייתה איטית, וסטיידל ידע שהסיכויים שלה קלושים. איזה מין בנאדם מכוון אקדח לתינוקת בת שנה? הוא שאל את עצמו בהלם. ובכל זאת, האיחוד האפריקאי אשר אליו העבירו סטיידל וצוותו את דיווחיהם, לא הסמיך את הצופים לסייע ישירות לאזרחים. הם הוצבו שם רק כדי לדווח על אירועים קרקעיים לסוכנויות לא-ממשלתיות, ולכתוב דיווחים על ההפרות הצפויות של הפסקת האש במקום.

סטיידל דיווח על התקפת כפרה של מיהאד ועל הפצועים שהוא ראה במו עיניו, לקהילייה הבינלאומית של הצלב האדום ולסוכנויות סיוע אחרות. אבל מיהאד לא נמצאה. ההגבלות שנכפו על סטיידל ומנעו ממנו לפעול כדי להגן על כפריים חפים מפשע, היוו עבורו תסכול מתמשך. ובמקרה של מיהאד חמיד, מקור לכאב לב וצער. "כנחת במארינס, אומנתי לפרוץ עם כלי נשק ולסלק את האנשים הרעים. כאן, היו לי רק מחברת ומצלמה", הוא סיפר ל- aish.co.il.

תוכלו לקרוא לבריאן סטיידל 'אקטיביסט במקרה'. לאחר שסטיידל סיים את שירותו הצבאי, הוא שמח למצוא משרה המוצעת על ידי חברה אזרחית שמחפשת משקיף צבאי בסודן. הרקע שלו בתור קצין בכיר במארינס הפך אותו למועמד המושלם. הוא הגיש בקשה ביום ששי, התקבל למחרת וקיבל כרטיס טיסה כבר ביום שני. הוא היה אחד משלושת האמריקאים היחידים שהשתתפו בצוות המשקיפים הזה. "קיבלתי את המשימה בציפייה נלהבת, כמו ילד שמוזמן לדיסני-לנד בפעם הראשונה בחייו". סטיידל כתב את ספרו השטן הגיע על הסוס (The Devil Came on Horseback), יחד עם אחותו גרטכן סטיידל וואלס. ובכל זאת, סטיידל עדיין האמין שלאחר שנתיים של עבודת שדה, שבמהלכן הוביל סיירות רגליות וייעץ למבצעים צבאיים, הוא יגשים את חלומו להפליג בספינתו סביב לעולם.

במקום זה, ניסיונו של סטיידל בדרפור דחף אותו להפוך לאחד האקטיביסטים המובילים שמנסים למקד את תשומת הלב העולמית לרצח העם המתמשך של תושבי המקום. בנוסף לספרו, סטיידל השתתף בסרט תיעודי, שנקרא אף הוא השטן הגיע על הסוס. סרט באורך מלא עליו נמצא כעת בשלבי הכנה.

ברוך הבא לגיהינום

לאחר נחיתתו של סטיידל בסודאן, משקיף אחר הכניס אותו לאווירה, כשקידם אותו בברכה: "ברוך הבא לגיהינום". כמעט מייד, נכנסה עבודתו של סטיידל למסלול עגום מוכר: לאחר שהתקבלה הודעה על תקיפת כפר, בדרך כלל על ידי כוחות ממשלתיים המוכרים בשם ג'נג'וויד, הצוות שלו היה יוצא לראיין ניצולים ומדווח על מה שקרה. סטיידל היה אחד מהיחידים שהייתה ברשותו מצלמה, ולעתים קרובות, האדם הלבן הראשון שהכפריים ראו מימיהם. תמונותיו של סטיידל הפכו עדות חיונית לרצח העם, בייחוד משום שלעתים חברי הצוות לא הגיעו להסכמה מה לכלול בדיווחיהם (הצוות כלל משקיפים מטעם הממשלה כמו גם נציג אחד משבטי המורדים. עובדות שלא כולם יכלו להסכים איתן, פשוט הושמטו מהדיווחים). סטיידל קיווה שמישהו, לא משנה מי, אולי יזדעזע מספיק מהתמונות שלו כדי להתערב באלימות המזוויעה. סטיידל, שהיה מודע עד כמה התמונות האלה מפלילות את ממשלת סודן, נשבע לשמור עליהן אף במחיר חייו, אם יהיה בכך צורך.

המתח החל גואה בסודן מאז 1989, כששוטר צבאי הכניס ערבים מוסלמים למעצר. שבטים נוצריים ואנימיסטים בדרפור, נתקלו בניסיונות הולכים וגוברים של הממשלה להפוך אותם ל'ערבים' ובו בזמן למנוע מהם את זכויותיהם הבסיסיות, כמו החזקת רכוש, קבלת חינוך וקידום כפריהם. למעשה, בעוד שחרטום היא עיר מודרנית משגשגת, לאזורים אחרים של דרפור עדיין לא הגיעה המחרשה הרתומה לסוס. בסופו של דבר, בשנת 2003, צבאות מורדים שחורים תקפו שדה-תעופה, וממשלת סודן החליטה "לייבש את האגם כדי ללכוד את הדגים", כפי שמסביר סטיידל. עם היתרון הצבאי והיתרון המספרי של הממשלה, המורדים והכפריים בדרפור היו טרף קל. עד היום, לפחות 350,000 סודנים נהרגו ויותר מ-2 מיליון הפכו לפליטים, רבים מהם נמלטים לצ'אד הסמוכה.

לאחר טבח שהותיר 107 בני אדם (כולל פעוטות) שעונו עד מוות, הוא לא יכול לסבול יותר.

במשך השנה שלו בסודן, בריאן סטיידל חלה במלאריה, עבר עקירת שיני בינה על ידי רופא שיניים שהשתמש במעין יתד מיניאטורית, נלקח בתור בן ערובה ולא היה רחוק מלהיירות על ידי מיליציה ג'נג'ווידית אכזרית. ברגע האחרון, צוותו של סטיידל הצליח להימלט בהליקופטר.

למרות שסמכויותיו הורחבו עם הזמן, תסכולו של סטיידל במשימה שהוטלה עליו רק הלך וגבר. הוא למד לחזות במדויק התקפות, ובכל זאת, אלה שהיה בכוחם להגן על הכפריים התעלמו מראיותיו. בסופו של דבר, לאחר טבח שסטיידל הזהיר על בואו, אשר הותיר אחריו 107 בני אדם (כולל פעוטות) שעונו עד מוות, הוא לא יכול היה לסבול יותר. "היינו יכולים למנוע את זה, אבל נכשלנו!" הוא צעק לחבר אחר בצוות. כאשר הוא לא יכול היה לשאת יותר את ההגבלות בעבודה שלו ואת האפתיה וחוסר ההתאמה של האיחוד האפריקאי לטפל באופן אחראי בשואה הזאת, סטיידל התפטר מתפקידו.

לספר לעולם

השינוי הדרמתי עבר על סטיידל לאחר שחזר לארה"ב. אחותו, גרטכן סטיידל וואלס, שכנעה אותו להעביר רבות מהתמונות שלו לעיתונאי ניקולס כריסטוף מהניו-יורק טיימס, שמכסה את נושא הקטל באזור. מתוך חשש לקריירה שלו, ואפילו לחייו, סטיידל שחרר בתחילה כמה תמונות באופן אנונימי, אבל תוך זמן קצר הסכים להשתמש בשמו בדיווחים הבאים.

למרות שמשרד החוץ של ארה"ב הניא אותו מלהתראיין, הוא השקיע בנושא המון מחשבה. "יש לי זכות חוקית לדבר, ונראה שקיימת תמיכה פוליטית לרצון שלי לחלוק את הסיפור עם אנשים רבים ככל שאוכל", מסביר סטיידל. מאז, סטיידל העיד בפני הקונגרס האמריקאי, נסע לג'נבה לדבר בפני ועידת זכויות האדם של האו"ם וחלק את עדויותיו עם הפרלמנט הבריטי. הוא מעריך שהשקיע שמונה חודשים מהמשכורת שהרוויח בעבודתו בדרפור, על מסעותיו לעורר מודעות לרצח העם.

היו גם תוצאות נוספות. חבריו לצוות שעבדו איתו בדרפור כעסו עליו שדיבר. הם טענו שבגללו העבודה שלהם נהייתה קשה עוד יותר, משום שממשלת סודן מכבידה עוד יותר את הלחץ. במהלך ניסיונות ההסברה שלו, היו מגיעים נציגים ממשלת סודן, ומאשימים אותו שהוא משקר לגבי המצב וטוענים שהתמונות שלו מזויפות. הוא אפילו קיבל איומים בדואר האלקטרוני. ובכל זאת, תושבי דרפור עדיין המשיכו להופיע בחלומותיו, פניהם שקטות אך מתחננות. "הם היו זקוקים לי כדי להשמיע את קולם," אומר סטיידל, "ולא היו עדים אחרים שמוכנים לדבר. איך יכולתי שלא להמשיך?"

"לא היו עדים אחרים שמוכנים לדבר. איך יכולתי שלא להמשיך?"

שנתיים לאחר שעזב את דרפור, סטיידל מעוּדד מהמודעות הגוברת לנושא, אך מתוסכל מזה שהחלטות האו"ם לשלוח לשם כוחות צבאיים עדיין רחוקות מביצוען. כששואלים אותו על כתבות בעיתונות שאומרות שהתמותה באזור נמצאת בירידה, סטיידל מלגלג. "בטח שיש ירידה בתמותה. הם כבר הרסו תשעים אחוז מהכפרים. הממשלה משתמשת עכשיו במיג-29s כדי להפציץ את הכפרים. הקונפליקט גרוע יותר מתמיד." אחד הפחדים הגדולים ביותר של סטיידל הוא שהממשלה תעצים את מכונת ההריגה שלה כדי לסיים את עבודתה המשומנת היטב, לפני שמישהו יוכל לעצור אותה.

סטיידל, שאינו יהודי, משבח את הקהילות היהודיות על היענותן למטרה הזאת, וזוקף לזכותן הרבה מהמודעות לנושא. למרות שיהודים אינם מעורבים ישירות ברצח עם זה, הרב נח וינברג, מייסד ישיבת אש התורה, מאמין שיש כאן עניין יהודי: "משימתו של העם היהודי היא לתקן את העולם", אומר הרב וינברג. "אנחנו אחראים על העולם כולו, וזה כולל את דרפור. כולנו בניו של אלוקים ואנחנו חייבים לחוש את כאבם ולפעול בדרך הראויה. אם לַעולם לא אכפת מרצח עם, אם אנחנו יכולים פשוט לשבת במקום בלי שיטריד אותנו שאנשים נשחטים, אז איבדנו את האנושיות שלנו ואנחנו בדרך לתוהו ובוהו."

לאחר שתסתיים עבודתו בדרפור, סטיידל רואה את עצמו הולך לחבלי ארץ אחרים שעומדים מול שואות של זכויות-אדם, כמו בזימבבוו'ה למשל, "שאינה מופיעה היום על מסך הרדאר של אף אחד", הוא אומר, כמו גם בורמה וקונגו, שם נרצחו שני מיליון אנשים במהומות אתניות. "עכשיו יש לי כבר מושג מה צריכים לעשות במצבים כאלה, וכיצד לשתף את העולם. השאלה שאנשים צריכים לשאול את עצמם היא: איזה מין אדם יכול להפנות את הגב שלו לקרבנותיה של שנאה כזאת? כשהרצח בדרפור יסתיים, מה תוכלו להגיד שעשיתם כדי לעצור אותו?"