קבוצת אנשי עסקים, עושה את דרכה למחסנים שלהם בשכונה המוזנחת והעלובה בדרום העיר, ומזדקרת כמו קוץ בנוף החדגוני. מדי יום הם עושים את דרכם, כמו מבלי לשים לב לסביבה האומללה.

שמעון ויינר הוא אחד מהאנשים הללו. מחלונות משרדו שברחוב הדרומי הוא רואה לעתים קרובות אנשים, תועים חסרי מטרה ברחובות הריקים. פה ושם הוא יכול להבחין בהתכתשויות אקראיות, ומדי יום הוא רואה נחילי ילדים רצים אל בית-הספר שמעבר לפינה, ובחזרה ממנו.

היה זה בסוף יום לימודים בבית-הספר, כשהחלון הראשון במשרדו נשבר. שמעון שמע קול נפץ עז, כשאבן אשר כוונה היטב פגעה במטרתה. את מטר הזכוכית המנופצת ליווה צחוק קולני. כשהתדרדרה שבירת החלון מאירוע חד-פעמי לפעילות מועדפת לשעות הפנאי, החליט שמעון לא לשבת יותר בחיבוק ידיים.

כשהאבן הבאה פגעה באחד מחלונותיו, שמעון 'התפוצץ'.

הוא רץ למטה, ותפס בצווארונו של הילד הראשון שפגש. לאחר שהחליף כמה מילים נבחרות עם קבוצת הילדים המבועתת, שיחרר אותם תוך איומים מפורטים על מה שיקרה להם אם הדבר יחזור על עצמו.

הוא הופתע מאוד כשהיום הבא נפתח בקולות נפץ עליזים.

שמעון ויינר אינו אדם קטן-מידות. וכשהוא 'התגלגל' במורד הרחוב באותו בוקר, הילדים התחילו לרעוד. לאחר שהוציא את כעסו, שיחרר שמעון את שבוייו באיום שאם יזרקו אי פעם אבן נוספת, הם יקללו את היום שבו נולדו.

בדרכו חזרה למשרד, החלו פתאום הרהורים חדשים לנסר במוחו. אוף! מה לכל הרוחות עשיתי?

בדרכו חזרה למשרד, כשהוא מנסה להירגע, החלו פתאום הרהורים חדשים לנסר במוחו של שמעון. אוף! הוא קימט את מצחו. מה לכל הרוחות עשיתי? להתחכך עם ילדי דרום העיר זה לא הדבר הכי חכם בעולם, והוא הרגיש איך הסיפוק מהתגובה שלו דועך במהירות. הוא חייג לבית-הספר וביקש לשוחח עם המנהל.

"קבוצה מתלמידיך נמצאת בדרכה לבית הספר, והיא כנראה קצת מבוהלת", הוא הודה בבושה. "הם שברו את החלונות שלי, ואני באמת התחממתי…" ואז הוא הוסיף, "אני רוצה לחשוב על דרך מועילה לשנות את ההתנהגות שלהם."

המנהל ביקש את מספר הטלפון של שמעון כדי למסרו להורי התלמידים המזיקים. לא חלף זמן רב והטלפון של שמעון צלצל:

"הגעתי למר ויינר?"

"כן", אמר שמעון והתכונן למקלחת רותחת על שהעז להפחיד את הילדים.

"רציתי לבקש סליחה שהילד שלי שבר את החלון שלך. אני ממש מצטער", אמר הקול מעברו השני של הקו.

שמעון הופתע.

"ובכן," הוא אמר בהחלטה של רגע, "למה שלא תבוא אלי למשרד עם עוד כמה הורים? אני חושב שיש לי רעיון מה נוכל לעשות כדי שהילדים לא ישברו חלונות נוספים."

כמה שעות לאחר מכן הצטרפה קבוצה של הורים אל שמעון במשרדו שבעיר, לכוס מיץ ופרוסת עוגה. שמעון הסביר את הרעיון שלו.

"נראה לי שאילו הילדים ואני היינו קצת מכירים, הם לא היו רוצים לשבור לי את החלונות", הוא אמר בפשטות.

מאוחר יותר באותו יום, צעדה קבוצה של תלמידי בית ספר יסודי אל משרדי החברה בע"מ. שמעון קיבל אותם בחמימות, הציע להם חטיפים, ואז שילם להם תמורת עבודות קלות במחסנים שלו. הפגישה הייתה הצלחה אדירה. לפני שעזבו הילדים, אמר להם שמעון: "תמיד אשמח לראות אתכם במשרד שלי. אם אתם צריכים לשירותים, זקוקים לעזרה או סתם צמאים, הדלת תמיד פתוחה."

למחרת בבוקר, מצא שמעון חבורת ילדים דופקת על הדלת ומבקשת רק לומר לו בוקר טוב.

עכשיו הם מגיעים לעתים קרובות. הם קופצים להגיד 'שלום' לפני הלימודים או לאחריהם, ולפטפט עם שמעון ושותפו אברהם. הוא שואל אותם מה השאיפות שלהם בחיים, את מי הם מעריצים וכו'. כמה מאותם ילדים חיים בבתים בלי דמות אב; רבים מהם מתעוררים מדי בוקר ליום נוסף של התמודדות עם עולם קשה וחסר ודאות. בהכוונתו העדינה וחמימותו, הפך שמעון להיות מקור תקווה לעשרות ילדים.

עכשיו הוא שובר את הראש איך להרחיב את מעגל ההצלחה הזה, ולעזור לילדי שכונות נוספים לגלות את הפוטנציאל הטמון בהם.

בימים אלה, כשחג החנוכה עומד בפתח – חג המסמל את המלחמה הרעיונית בין תורתנו לבין תרבות יוון – יש לסיפור הזה משמעות רחבה במיוחד. התורה לא ניתנה למלאכים; היא ניתנה לבני אדם לא-מושלמים, ששואפים להכניס רוחניות לחיי היומיום שלהם. שמעון הבין את הטעות שעשה בהתנהגותו הכעוסה ורצה לתקן את הנזק. הוא אסף את שברי החלונות המנופצים והפך אותם לשלמים.

מהפכתו הקטנה של שמעון החלה בחלון מנותץ. יתכן מאוד שגם הצמיחה הנפלאה הבאה שלנו, נמצאת בסך הכול במרחק זריקת-אבן מאיתנו.