הכל התחיל באופן כל כך לא ברור, עד שאפילו לא הבחנתי שהיא התחילה להתדרדר. לא ממש שמתי לב לכך שהיא צמצמה באופן משמעותי את כמויות האוכל שלה, והייתה חוזרת מהתיכון עם סנדוויץ' שלם בתיק. לא שמתי לב שהיא הייתה עסוקה מכדי לשבת ולאכול עם המשפחה, ושולחת לעתים קרובות מבטים עצבניים לעבר המראה הגדולה שבסלון. אשתי הבחינה בשינויים תיכף ומייד. היא הוכשרה כתזונאית לטפל בפציינטים הסובלים מהפרעות אכילה, אבל אני לא הייתי מודאג. היה לי קשה לדמיין איך השיגיונות האלה יצמחו למשבר שיכול לאיים על חייה של בתי.

החלטנו לשלוח את רחל לתרפיסטית. הסעתי אותה מדי שבוע ל"מומחית" בתחום, וציפיתי שהבת שלי תתרפא במהרה. היא לא אהבה את התרפיה, התלוננה שהיא מטופשת וחוץ מזה, אין לה בכלל בעיה. בכל זאת, היא המשיכה ללכת לשם מדי שבוע בחוסר רצון.

ככל שחלפו השבועות והחודשים, המצב שלה הלך והחריף, למרות שהיא פיתחה יכולת מרשימה להסוות את התנהגותה: בדיוק בזמן הארוחות יצא לה להיות עסוקה, היו לה כאבי ראש בזמן הארוחות, היא ניקרה את האוכל בצלחת שלה. הרגשתי כאילו שואב אבק ענקי רוקן ממנה את תאי מוחה, ושלל ממנה את היכולת לחשוב ולהתנהג בצורה נורמלית. האישיות הקורנת שלה הפכה לעגמומית ומצוברחת. היא הפסידה בקרב; גרוע מזה, לא נראה שהיא מעוניינת לנצח.

עכשיו היא התחילה להיראות "טוב" באמת, בסגנון ההוליוודי. סוגדי הרזון הרעיפו עליה שבחים.

רחל מעולם לא הייתה רזונת, אבל היא גם בהחלט לא הייתה שמנה. עכשיו היא התחילה להיראות "טוב" באמת, בסגנון ההוליוודי. ידידים ושכנים התחילו לשים אליה לב. "רחל! את נראית נהדר!" "רחל, איך הצלחת לרזות כל כך?" סוגדי הרזון הרעיפו עליה שבחים.

למה זה קרה? מה יכולנו לעשות כדי להפוך על פיה את ההתדרדרות המהירה?

אנורקסיה היא סוג של הפרעת אכילה שפוגעת בעיקר בבנות ובנשים צעירות. אישה שסובלת מההפרעה הזאת:

  • מסרבת לשמור על משקל גוף תקין.

    •  

  • חוששת באופן קיצוני מהשמנה.

    •  

  • מאמינה שהיא שמנה למרות שלמעשה היא רזה מאוד.

    •  

  • אינה מקבלת ווסת במשך שלושה חודשים רצופים.

 

מה גורם לאנורקסיה? אנורקסיה היא יותר מבעיה של אוכל. זו דרך שבה האדם מרעיב את עצמו כדי לחוש שליטה רבה יותר על החיים, וכדי להרגיע מתחים, כעסים ולחץ שלעתים קרובות מתפרצים בגיל ההתבגרות. בנות צעירות בְּנות שמונה או תשע בלבד עלולות כבר להפוך לאנורקטיות! הרשימה הבאה מתארת חלק מהגורמים לאנורקסיה:

  • גנטיקה. על פי מספר מחקרים חדשים, גורמים גנטיים תורמים להופעת ההפרעה.

    •  

  • תרבות. התרבות הרווחת כיום משבחת רזון קיצוני כמודל ליופי.

    •  

  • הורים יותר מדי 'חופשיים' או יותר מדי שתלטנים.

    •  

  • התנהגות פרפקציוניסטית ואובססיבית מאפיינת לעיתים קרובות אנורקטיים.

    •  

  • תחושות אישיות. לאנורקטית עלול להיות ביטחון עצמי ירוד ושנאה כלפי המראֶה שלה, או שהיא מרגישה חוסר יכולת לעמוד בלחץ המופעל עליה מהחברה או מהמשפחה.

    •  

  • אירוע מלחיץ או שינויים בחיים. בית ספר חדש או שינוי במקום העבודה עלולים לעורר אנורקסיה.

    •  

  • משפחה. הסיכויים ללקות באנורקסיה גדלים במקרה שיש במשפחה אם או אחות שסובלים מהתופעה. להורים שמחשיבים הופעה חיצונית, עוסקים בדיאטות ומעבירים ביקורת על הגוף של ילדיהם, יש סיכוי רב יותר שילדם יפתח אנורקסיה.

 

מהם הסימנים לנערה חולה באנורקסיה?

  • מראה רזה מאוד.

    •  

  • שימוש באמצעים קיצוניים כדי לרדת במשקל.

    •  

  • אילוץ עצמי להקאה.

    •  

  • נטילת גלולות דיאטה.

    •  

  • התעמלות אינטנסיבית.

    •  

  • שקילת מזון וספירת קלוריות.

    •  

  • משחקת באוכל שבצלחת ולא אוכלת.

    •  

  • שוקלת את עצמה בקביעות.

    •  

  • בעלת דימוי עצמי מסולף; רואה את עצמה כשמנה.

    •  

  • מפתחת התנהגות דיכאונית ומצוברחת.

    •  

  • לובשת בגדים רחבים כדי להסתיר את מראה.

    •  

  • לא מתרועעת בחברה.

    •  

  • מדברת כל הזמן על אוכל.

    •  

  • לא אוכלת לעיני אחרים.

 

אנורקסיה מונעת מהגוף את התזונה לה הוא זקוק, וגורמת לו להאט את קצב חילוף החומרים כדי לפצות את עצמו. עור יבש, נשירת שער, נפיחות בפרקים ודפיקות לב הם רק חלק מהסימפטומים. אם לא מקבלים טיפול יעיל ובזמן, אחוזי התמותה גבוהים להפחיד.

אפשר לצעוק על הפרעת האכילה, אבל זה לא גורם לה להסתלק.

רחל הייתה תמיד פופולארית בבית הספר, אבל בכתה ט' הפרעות הקשב והריכוז שלה התגברו, והציונים שלה צנחו במהירות מציונים עוברים לכישלון. היא התחילה להתרחק מחברותיה לכיתה ולקטר על האופן בו אנו מגדלים אותה. היא הורידה 9 ק"ג – ממשקל נורמאלי של 61 ק"ג היא הגיעה ל-52. ככל שדיברנו על זה יותר, ההפרעה הפכה לחמורה יותר. כמשפחה, נכנסנו אז למלחמה של 5 שנים, פשוטו כמשמעו – מלחמה על חייה של רחל.

אפשר לצעוק על הפרעת האכילה, אבל זה לא גורם לה להסתלק. הסבים והסבתות של רחל, שהלכו לעולמם לא מזמן, שרדו מאֵימֵי הנאצים, והנחת הגדולה ביותר שלהם הייתה להאכיל את נכדיהם. עכשיו, הנכדה היחידה שלהם גוועת מרעב בעידן של שפע. תודה לא-ל שהם לא חיו כדי לראות את זה.

למדתי ש"הפרעת אכילה" אינה עניין של אכילה יותר משבעיית אלכוהול היא עניין של אלכוהול. ההפרעה היא ידידה, היא מפלט, היא ישות כל-יכולה, וניצחון מזהיר על חוקי הטבע. רחל לעסה מסטיק בלי הפסקה, עשתה כפיפות בטן עד קצה גבול היכולת, בישלה סעודות גורמה למשפחה בלי לטעום מהן, ערכה את כל הקניות במכולת, עשתה כמה אמבטיות חמות ביום כדי לחמם את הגוף, בודדה את עצמה בחדרה ומצב הרוח שלה התנדנד בפראות מסביר לבלתי נסבל. היא התחילה לעבוד בכמה משרות, אבל לאחר כמה שבועות התפטרה מהן במפתיע, מרוב תשישות.

החלטנו לקחת את רחל, למרות התנגדותה הנמרצת, להוסטל מיוחד, שם היא הייתה אמורה לשהות במשך מספר שבועות. תפקידו של המוסד היה לפקח על צריכת הקלוריות, לוודא שהאנורקטית אינה משתמשת בהרגלים בולמיים של הקאה לאחר הארוחות, ולספק פעולות קבוצתיות של ייעוץ ותרפיה. הותרנו אותה דומעת, ומתחננת שלא נעזוב אותה.

במשך שלושת הימים הבאים היא התקשרה אלינו יומם וליל, בוכה ונשבעת שהתוכנית בלתי נסבלת. ביום הרביעי, עצרה מונית מול פתח ביתנו. רחל מימשה את זכותה כבוגרת בת 18 להשתחרר מהטיפול, ושילמה למונית סכום עתק מכסף שלקחה איתה בהיחבא.

הולכת ונמוגה

רחל שוחררה כמה פעמים מבית החולים לאחר שהות של שבועיים או שלושה. עם השחרור היא הייתה מתחילה מייד להתדרדר ולחזור להפרעות שלה.

כשראינו איך הבת שלנו גוועת מרעב מול עינינו, התעוררה אצלנו דילמה מתמשכת: האם עלינו לעודד אותה לאכול, ואז נעורר את הכעס וההתכחשות שלה, ונגרום לסבב חמור עוד יותר של הצטמצמות ובידוד? או שלא נתערב, כמו שיעצו לנו כל המומחים, משום ש"זאת הבעיה שלה ורק היא יכולה לפתור אותה"?

שמענו על אנורקטיות שחילקו צימוק ל-2: מזון לשתי ארוחות.

המתח לראות את רחל במטבח, אוכלת חסה ורוטב דיאטטי לסלט, בזמן שיתר בני המשפחה מעמידים פנים כאילו הם לא רואים, היה כמו לצעוד בשדה מוקשים. "אין לך זכות לעשות את זה לעצמך, או לנו", הייתי אומר לה. המילים שלי הדהדו בראשי. האם הן מועילות? אבל איך אני יכול לעמוד באפס מעשה ולראות את בתי גוועת? יום העבודה שלי הלך והתכווץ לטובת חיפוש אחר פיתרון ויציאה עם רחל לפסיכולוגים, פסיכיאטרים, מרכזי טיפול וטיפולים משפחתיים.

ההכרח להסביר לרחל את הצורך הדחוף לאכול היה כמובן בלתי נסבל, ולעתים קרובות הייתי מנסה לפנות אליה בהיגיון. "אני יודע שאת חושבת שאת שמנה, אבל את מוכרחה לבטוח בכולם כשהם אומרים לך שאת לא!" הבעיה היא שהאנורקטית מתבוננת במראה וכל מה שהיא רואה הוא שומן, שומן, שומן. שמענו על אנורקטיות שחילקו צימוק ל-2: מזון לשתי ארוחות. אדם שסובל מסרטן, דפרסיה או כל מחלה אחרת, היה רוצה להיפטר ממנה. אבל חששן הגדול ביותר של האנורקטיות הוא להתרפא!

החיים לצד רחל היו במתח מתמיד שמא ברגע כלשהו היא תקרוס, תקבל התקף לב או אפילו, חס וחלילה, תמות.

קל להעניק אהבה ללא תנאי כשהכל מתנהל כשורה. רחל, בתי שאהבתי ללא תנאי, הלכה ונמוגה, ואני רציתי לצעוק: "תאכלי!!! די! ניצחת! את הורסת גם את החיים שלנו! באיזו זכות את עושה את זה?!"

התפללתי על רחל, אבל נראה היה שזה לא מועיל. איך זה יכול היה להועיל אם היא עצמה לא רצתה בזה? מצאתי גביעי יוגורט קטנים פתוחים שרק כפית זעירה מהן חסרה. עצמותיה של רחל בלטו מתחת לבגדיה הרפויים, כמו שלד במוזיאון הנתלה לייבוש ברוח. איך מתפללים כדי להחזיר עצמות יבשות לחיים?

תקווה ועידוד

תקווה היא רגש חמקמק. אף פעם לא איבדתי אותה לחלוטין, אבל היו זמנים שהרגשתי שהיא בורחת בין אצבעותי כמו יום קיץ אחרון בבוא הסתיו.

באחד הימים סיפר לנו הבן שלי על תוכנית לטיפול בבעיות אכילה במכון פסיכיאטרי סגור (חבר שלו עבר באותו מכון תוכנית גמילה). לאחר חודש של ניסיונות עקרים-לכאורה לזכות באישור כניסה לתוכנית, רחל התקבלה; שלד ששוקל 65% מ"המשקל האידיאלי לגופה", מיובשת ובסכנה ממשית.

פרוטוקול המחקר של בית החולים שם דגש על עלייה במשקל בסביבה מפוקחת בקפדנות, במטרה להשיג 100% ממשקל הגוף האידיאלי. התזונה הצמחונית הרגילה של רחל נאסרה: אחת מהנחות היסוד של התוכנית הייתה שצריך לשבור את כל הרגלי האכילה המגבילים. רחל לא הכניסה לפה דג או בשר במשך שנים, לאחר שראתה איך שוחטים עופות בטיול של בית הספר. חששתי מאוד שהיא לא תסכים לציית ותיפסל כבר בשלב זה כ'לא מתאימה' לתוכנית.

למרבה התדהמה היא אכלה את הבשר, ועברה את המבחן הגדול הראשון בדרך להחלמה. התקווה ריחפה כמו ציפור שיר ביום אביב נאה. היא החזיקה מעמד במשך השבועיים הראשונים של התוכנית, מעלה בהדרגה את מספר הקלוריות היומי שלה מ-1800 ל-3,000 ביום, ומסיימת בסופו של דבר ב-4,000 ליום. מישהו מהמשפחה, או חברה טובה שלה, היו מבקרים מדי יום כדי לעודד.

היא התלוננה כל הזמן שהנערות האחרות עוקבות אחריה ומלשינות על המעידות הקטנות שלה ל"ממונים": תפסו אותה לועסת מסטיק ומקיאה מזון לתוך הפח, והיא נכנסה להיסטריה מרוב כעס ותרעומת. כשעברה על הכללים, איבדה רחל זכויות, כגון ביקור יומי בחנות הקפה של בית החולים או מחוץ למתחם הסגור (המחלקה הסגורה מנעה גישה לעולם החיצון בלי 'זכות' כלשהי). קירות בית הסוהר החלו סוגרים עליה. האם יש סיכוי לברוח מהכלא?

הטלפון הגיע כשהייתי בעבודה. "מדברת גברת נ. מהמכון הפסיכיאטרי. רציתי לומר לך שרחל שחררה את עצמה. אחיה בא לקחת אותה. אנחנו נוכל להחזיק אותה כאן רק עד לאחר ארוחת הצהריים."

הרגשתי כאילו עברה עלי רכבת משא, אבל ידעתי שאני צריך לחשוב מהר ולעשות משהו. הייתה לנו בערך שעה אחת. "בבקשה תחזיקו אותה שם ככל יכולתכם. אני בדרך אליכם", הגבתי. אשתי ואני היינו נחושים להשאיר את רחל בתוכנית בכל מחיר. לא רצינו שהיא תמות.

בית החולים נמצא במרחק של כ-40 דקות נסיעה מהמשרד שלי. התקשרתי אל בני, איש סודה של רחל, מהמכונית. הוא הסביר שרחל שכנעה אותו לבוא לקחת אותה. היא אמרה לו שהיא כבר חתמה על שחרור, ואם הוא לא יבוא היא פשוט תצטרך למצוא בעצמה דרך להגיע הביתה. "תעצור אותה!" אמרתי לו. הייתי כל כך עצבני עד שבחרתי בטעות ביציאה הלא נכונה מהכביש המהיר, ומצאתי את עצמי מסתובב סחור-סחור ברחובות העיר, עד שמצאתי את הדרך חזרה. הייתי מוכרח להגיע לבית החולים לפני שהיא יוצאת, ולמצוא איזושהי דרך שתיאלץ אותה להישאר.

למרות כל צעקותיה, לא התכוונתי לוותר על מה שהיה עשוי להיות הסיכוי הטוב האחרון שלה להחלים.

רחל עדיין הייתה שם כשהכניסו אותי ליחידה הסגורה. היא הייתה היסטרית, רועדת נואשות ובוכה. "אתם לא רואים שזה לא יעזור?! אתם לא רואים שזה לא בשבילי?!"

ניסיתי להישאר רגוע ואמרתי לעובדת הסוציאלית שלה שאנחנו מסרבים לקבל אותה חזרה הביתה. משמעותו של סירוב לקבל אותה הביתה היא, שבתנאים אלה לא יוכל בית החולים לשחרר את רחל מבלי לפנות תחילה לבית המשפט. למרות כל צעקותיה, לא התכוונתי לוותר על מה שהיה עשוי להיות הסיכוי הטוב האחרון שלה להחלים. עזבתי את רחל צועקת ורועדת במחלקה הסגורה.

באופן ניסי, התאוששה רחל לאחר כמה ימים והכירה שם נערה שהפכה להיות חברתה הטובה עד עצם היום הזה. היא התחילה לחשוב על האפשרות לסיים את התוכנית ואפילו לראות בהחלמה אופציה.

שבוע לאחר המשבר קיבלתי את המכתב הבא:

 

אבא היקר,

 

איפה להתחיל? תודה על שהיית סלע יציב עבורי בחודש שעבר. אני יודעת שהיה קשה לך לגרום לי להישאר כאן ולראות איך אני נאבקת, אבל קיבלת את ההחלטה מתוך הכוונות הטובות ביותר בלבך.

במבט לאחור, אני יכולה להבין כמה זה בטח היה לך קשה, להשאיר אותי כאן בוכה. עברתי מאז דרך ארוכה, ורציתי להודות לך על שהצלת באותו יום את חיי, שלא נתת לי לעזוב, ולא הרמת ידיים. אבל הכי הרבה, על עצם זה שאתה תמיד שם בשבילי כשאני צריכה אותך, ושאתה אוהב אותי ללא כל תנאי.

 

התקווה חיה!

חודש אחר כך, זמן ארוך יותר מכל שהייה קודמת שהייתה לה בבית חולים כלשהו, השיגה רחל אשרת יציאה והורשתה לעזוב את בית החולים למשך מספר שעות בכל פעם - דחיפה מוראלית רצינית. לאחר חודשיים, הרשו לה לחזור הביתה ולהישאר ללילה. השחרור שלה תוכנן להיות בעוד שבועיים. בעוד שעל פניו נראה היה שהיא הצליחה לחצות את הגשר, בפגישות התרפיה המשפחתיות המשיכה רחל לטעון שהיא עדיין מרגישה אנורקטית, שעדיין אין לה שום רצון לצאת לעבודה או לחזור ללמוד, ושהיא בכלל לא בטוחה שהיא תצליח להמשיך ולהתקדם לאחר השחרור הקרב שלה מהמכון הפסיכיאטרי.

רחל שבה הביתה. כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז. השבועיים הראשונים היו מורטי עצבים לכולנו, אבל רחל מצאה במהרה קבוצת תמיכה מחוץ לבית החולים, והיא מתאמצת תמיד לשמור על המשקל שלה ולהתמודד עם החיים פנים אל פנים. היא מצאה עבודה בבית קפה ועובדת 30 שעות בשבוע. המאבק נמשך, מצב הרוח שלה מתנדנד ומחשבות אנורקטיות עדיין תוקפות אותה, אבל החיים הם שוב יפים, וחיוכה של רחל חזר.

ברוכה השבה אלינו, רחל! התגעגענו אלייך כל כך.

לכל ההורים והידידים, בעלים וחברים, אחיות ואחים: אל תקנו את השקר ש'רזה זה יפה'. אם אישה מרעיבה את עצמה, תנו לה אמפתיה ומצאו לה עזרה. קבעו פגישה עם צוות לטיפול בהפרעות אכילה שכולל תרפיסט, תזונאי ופסיכיאטר. אין רגע מיותר.