מל גיבסון הוא אלכוהוליסט מועד. כן, הוא גם שחקן מפורסם. כן, הוא גם בימאי מצליח. אבל דווקא העיסוק הטריוויאלי בעודף שתייה לשוכרה, הוא זה שהעלה אותו לכותרות לאחרונה. הסיפור כלל את האלמנטים הפופולאריים של טקילה: נהיגה במהירות מופרזת, מעצר על ידי שוטרי תנועה וגידופים מתוך גילופין.

עד כאן, תסריט מוכר. אלא שגיבסון חרג במקצת מהתנהגות שתיינית רגילה: השאלה הראשונה שלו לשריף שעצר את מכוניתו הייתה: "האם אתה יהודי?" ובעקבות ההתעניינות ה"מנומסת" הזו הוא פצח בהרעפת קללות על היהודים, וקינח במשפט: "היהודים אחראיים לכל המלחמות בעולם".

סלבריטאי או לא, גיבסון בילה שעות מספר בתא המעצר, שם, כדי להשלים את הרושם החיובי, הוא ניפץ מכשיר טלפון. כשדו"ח המעצר שלו התפרסם, פרצה מהומה.

גיבסון היה דמות שנויה במחלוקת גם בעבר. אדם שביים את "הפסיון של ישו" יכול אך בקושי להיחשב לחלק מהקונצנזוס. העובדה שאביו כינה את השואה, "ברובה המצאה", ושהוא סרב לגנות את אמירותיו של אביו, לא סייעה לדימויו הציבורי. אבל הוא תמיד טען בעקשנות שהוא אינו אנטישמי, ולא נושא בחובו שום רגשות שליליים כלפי היהודים.

"איך אני יכול להיות אנטישמי?", הוא שאל בתום עיתונאית שתחקרה אותו על כך. "להיות אנטישמי זה להיות לא נוצרי".

מידת הנצרות של גיבסון פתוחה עדיין לדיון, אבל המילים שהטקילה חילצה ממנו, מותירות מעט ספקות באשר לאהבת היהודים שלו.

אלכוהול לא יכול להשתיל דעות שאינך מאמין בהן.

גיבסון מסר התנצלות ארוכה על התנהגותו לאחר פרסום הפרשה, בה טען שאמר דברים מכוערים שהוא לא באמת מאמין בהם. זה לא בדיוק סיפק את הקהילה היהודית: גם לא את רוב העיתונות האמריקנית. העובדה שגיבסון האשים את היהודים בכל מלחמות העולם, בדיוק בזמן בו מתנהל ויכוח ציבורי באשר למלחמת ישראל-לבנון, לא תרמה להרגעת הרוחות.

יוג'ין רובינסון, מתנגד חריף לכוח "המוגזם" שישראל מפעילה בלבנון, גינה את גיבסון חד משמעית בטורו "אלכוהול ודעות חשוכות", בוושינגטון פוסט:

"דבריו של גיבסון נשמעים כמו אנטישמיות קלאסית, הרבה מעבר לדעות הקדומות נוסח "הם לא כמונו" שרווחות בקנטרי-קלאב. נראה שהוא בדרך לתיאורית קונספירציה מלאה, מסוג "הפרוטוקולים של זקני ציון", על שלטון היהודים בעולם. אילו הייתם במצבו של גיבסון, לא משנה כמה שתויים או נבוכים, אני לא בטוח שהשאלה הראשונה שלכם הייתה האם השוטר שעצר אתכם הוא יהודי. לפחות, אני מקווה שלא."

רובינסון לא נמנע מיצירת הקשר למשבר הנוכחי במזרח התיכון, כשהוא מזכיר שוב את התנגדותו לשיטות הלחימה הישראליות.

"אך אסור לנו לשכוח", הוא מוסיף, "שיש סיבה לקיומה של ישראל. המקרה של מל גיבסון הוא תזכורת חשובה שאנטישמיות טהורה היא לא דבר ששייך לעבר - שיש עדיין אנשים שמאמינים שהיהודים הם מרושעים, או מרכזים את כל העוצמה בידיהם, או כל דבר אחר, ושעבורם להיות יהודי, זה בפני עצמו חטא בלתי נסלח".

רובינסון גם לא מוכן להסכים שרק השכרות הייתה אחראית לפטפוטיו של גיבסון, כפי שנובע מכותרת המשנה של מאמרו "זו לא הייתה רק הטקילה שדיברה":

"מצטער, אבל אני לא קונה את הרעיון שקצת טקילה, או אפילו הרבה טקילה, יכולה להפוך אדם נטול דעות קדומות לאנטישמי זועם."

די ברור לכולם שרובינסון צודק. "נכנס יין, יצא סוד". אלכוהול לא יכול להשתיל דעות שאינך מאמין בהן. הוא רק יכול להסיר את העכבות ולהביא לביטוין של אותן דעות קיימות.

לא כולם מגנים

רוב התקשורת נקטה בקו דומה, אבל לא כולם מוכנים לגנות את גיבסון. משהתפרסמו ידיעות על כך שהקריירה שלו בהוליווד עומדת להתרסק, פרסם אנדרו אוהגן, בעיתון הטלגרף הבריטי, מאמר שכותרתו "מל גיבסון ראוי לרחמים, לא לעמוד הקלון". אוהגן טען שעל-אף שגיבסון דיבר שטויות, אין סיבה להעניש אותו רק כי הוא לוקה באלכוהוליזם. אנשים שתויים משמיעים הערות גזעניות כל הזמן, הוא אומר, אבל רק כשההערות הן אנטישמיות קמה מהומה שכזו:

"במשבר הנוכחי במזרח התיכון – ובכלל מאז זוועת ה-11 בספטמבר – זה הפך כמעט לבלתי אפשרי לבטא הערה על היהודים או כנגד ישראל, מבלי להיראות מייד או כאנטישמי מפלצתי, או כמי שתומך בטרור. משטרת המחשבות פרושה בכל כתב עת באמריקה.

"מובן שזה לא נכון שהיהודים עומדים מאחורי רוב המלחמות, אבל זה נכון שהם עומדים מאחורי רוב הסרטים, ומומחים אומרים שגיבסון עלול שלא לעבוד יותר בהוליווד. בכל מקרה, התגובות שלהם הן מוגזמות וקצת היסטריות: אם היספאנים או אסיאתיים היו יוצאים לפעולת-נגד בכל פעם שהערה מגוחכת הייתה נשמעת מפי שתיין, העולם היה מתפרק."

אוהגן, כמובן, בוחר להתעלם מכך שהערות כלפי היספניים או אסיאתיים מעולם לא הביאו לניסיון נלהב לערוך בהם רצח-עם. מבחינתו, היהודים צריכים להתעלם מדבריו של גיבסון: מי צריך לשים לב ללהג שיכורים?

לדידו של אביו של גיבסון, מלחמות העולם היו חלק ממזימה יהודית שתוזמנה על ידי אנשי עסקים ובנקאים יהודיים.

הוא בוחר גם להתעלם מההיסטוריה הבעייתית של האלכוהוליסט האומלל: האדם שאביו דבק תמיד בעמדה שיש להציל את העולם מהשתלטות יהודית המאיימת להתרחש בקרוב. סטיב פוירשטיין ראיין את האב, האטון גיבסון, שלוש פעמים בזמן סערת "הפסיון של ישו". האטון טען שמלחמת העולם הראשונה, כמו גם מלחמת העולם השנייה, היו חלק ממזימה יהודית, ושכל מלחמה בעולם תוזמנה על ידי אנשי עסקים ובנקאים יהודיים כדי לקצור את הפירות הפיננסיים על חשבונם של הנוצרים. כשהטקילה הסירה ממנו את החשש לתדמיתו, מל גיבסון אמר, למעשה, את אותם הדברים.

לזכותו יש לומר שהוא מעולם לא סטה במפורש מהאידיאולוגיה של בית אבא: "אבי הוא אדם מוסרי ואיש אמת", זה מה שהיה לו לומר על האדם שחושב שהשואה מעולם לא התרחשה. המשפחה כולה, כולל אחייניו הצעירים של השחקן, הם מכחישי שואה פומביים.

אנדרו אוהגן, במאמרו בעיתון הטלגרף הבריטי, מעדיף לשכוח את כל זה, אבל היהודים האמריקניים לא שוכחים, והם מוצאים עצמם קוצפים בתסכול: מה מקור הדעות הקדומות האלו? איזו סיבה יש לגיבסון לשנוא את היהודים? תעשיית הסרטים שמפרנסת אותו מלאה בהם. גיבסון, איננו בן כפר פרימיטיבי שמעולם לא פגש יהודי, ויכול להאמין בנאיביות שליהודים יש קרניים במצחם. הוא מכיר יהודים, ובכל זאת, ממלמל בשכרותו תעמולה עתיקה ולא אינטליגנטית.

למה הם שונאים אותנו?

יאיר לפיד כתב לפני שבועיים מאמר על שנאת ישראל, בעקבות גלי השנאה שמציפים את העולם מאז פרוץ המלחמה עם חיזבאללה. משום מה, הוא התמקד דווקא בשנאת העולם המוסלמי:

"הרי יש לא מעט מדינות שנתנו להם סיבות טובות בהרבה לכעוס", הוא מקונן. "לא אנחנו התחלנו את מסעי הצלב, לא אנחנו שלטנו בהם בתקופה הקולוניאלית, מעולם לא ניסינו לגייר אותם... אז איך זה שדווקא אנחנו האויב?"

"יש בנו משהו שמעצבן את העולם", הוא מגיע לבסוף למסקנה. "אז עשינו את הדבר שכולם רצו: הלכנו, הקמנו לנו מדינה זעירה משלנו שבה נוכל להציק אחד לשני מבלי להפריע לאיש. אפילו לא ביקשנו הרבה בשביל זה. ישראל משתרעת על פחות מאחוז אחד משטחה של ערב הסעודית. בלי נפט, בלי מינראלים, בלי שהתיישבנו על שיטחה של מדינה אחרת... אבל השנאה נמשכת, כאילו לא יתכן גורל אחר".

ובאמת לא יתכן גורל אחר. כי השנאה לא מוגבלת למוסלמים: משפחת גיבסון היא נוצרית אדוקה, והערבים לא מאמינים בעליונות הגזע הארי, והנאצים לא היו דתיים. תירוצים אפשר תמיד למצוא אחרי שהשנאה כבר קיימת. והיא קיימת, ותתקיים לעולם.

אנחנו, שחיים במאה ה-21, בעולם שמתיימר לקדש את הרב-תרבותיות, קשה לנו לעיתים להבין את האנטישמיות. שונא היהודים הטיפוסי מצטייר בדמיוננו כבור ועם הארץ, מטורף, מישהו מעורער בנפשו שמחפש שעיר לעזאזל. לכן אנחנו מבולבלים כל כך כשעמים שלמים מפגינים שנאה מטורפת כלפינו, ועוד יותר כאשר אנשים מצליחים ושפויים לכאורה, כמו מל גיבסון, מגלים פתאום כעס ואיבה כלפי הגזע היהודי כולו. אבל אלה פנייה האמיתיים של השנאה המושרשת ביותר בעולם.

"אני יודע שקשה לומר לעם שראה שישה מיליונים מבניו נרצחים להושיט את הלחי השנייה", ממשיך במאמרו אנדרו אוהגן, שסבור כי התגובה להתפרצותו של גיבסון היא מוגזמת. "אבל, הם חייבים להושיט את הלחי השנייה, אם הם לא רוצים להציג את עצמם כגזע הגדול והמושלם שנפרד מכולם".

אז זהו, אנדרו, שלא משנה מה נעשה, בכל מקרה נהיה נפרדים מכולם. נגזר עלינו להיות עם לבדד ישכון. תשאל את מל גיבסון.