באחד האירועים המשפחתיים, הזדמן לי לשוחח עם בן דודי שהשתחרר לא מזמן מהצבא והחליט להמיר את הטיול המסורתי למזרח, בשליחות למחנה קיץ מטעם הסוכנות היהודית. הוא שיתף אותי (על תקן "בת הדודה לענייני יהדות") בחוויותיו מעבר לים ואת אחת החוויות, שרגשה אותי במיוחד, בחרתי לחלוק עמכם.

"נבחרנו כ-100 בחורים מתוך 6,000 שהגישו מועמדות, למלא את השליחות במפגש עם הנוער היהודי-אמריקאי. עוד לפני שנסענו עברנו הכשרה מסיבית, שמטרתה העיקרית הייתה לתת לנו כלים לחיזוק הקשר עם נוער התפוצות. מסתבר, שכפי שהמושג "ציונות" כבר לא מדבר אל הנוער שלנו, כך גם המושג "עלייה", כבר די פשט את הרגל ופינה את מקומו למונח – "חילופי תרבות". אבל איך שלא יהיה, אני הייתי חדור מוטיבציה להדביק את החבר'ה האמריקאים באהבת הארץ ולהראות להם מקרוב, איך יהודי גזעי אמור להיראות.

הגעתי לאחד המחנות עם כמה מחברי ושובצנו להדרכה. הקבוצה שלי כללה חבורה של עשרים נערים ונערות בני 16, נלהבים, תוססים ומלאי אנרגיה. מרביתם הגיעו מבתים מבוססים עם זיקה מסוימת למסורת, מלבד נער אחד, ג'יימי, שחבש כיפה סרוגה ונראה היה מזוהה יותר עם יהדותו. הימים חלפו עלינו בפעילות אינטנסיבית, כשסיפורי הגבורה שלי מההווי הצהל"י עושים את שלהם.

חבר'ה בני 16 מלאי אנרגיה ונמרצים מטבעם. החבורה "שלי", לא הייתה שונה במאום והם הזדקקו לפעילות רוויית אדרנלין וידעו יפה מאד גם לחולל מהומות. די בהתחלה שמתי לב לתופעה מעניינת: בכל פעם שפעילות מסוימת הסתיימה והיה צריך לסדר את הדברים, החבר'ה כולם התחמקו מהמטלה, מלבד ג'יימי שעזר וסידר ברצון. כך היה כשהסתיים הקומזיץ והוא נשאר לכבות את האש ולארגן את השטח, כך היה כשהסתיימו המסיבות והוא עזר לאסוף את השאריות והלכלוך וכך היה למעשה, בכל אחת מהפעילויות שעשינו. יחד עם זאת, ג'יימי השתלב יפה מאד בחבורה ובשאר הדברים לא היה שונה במאום משאר חברי הקבוצה.

כעבור שבועיים כבר התרגלנו כולנו לעובדה, שיש מי שמסדר אחרינו ולא היה נראה שדבר זה אכפת לג'יימי.

כעבור שבועיים כבר התרגלנו כולנו לעובדה, שיש מי שמסדר אחרינו ולא היה נראה שדבר זה אכפת לג'יימי. השבועות חלפו והייתה לי הרגשה שאני מצליח להשפיע על הקבוצה שלי. ההילה הצהלי"ית שאפפה אותי בהחלט תרמה לכוח ההשפעה שלי ואפילו התרברבתי בפני חברי למשלחת, על הדוגמא המצוינת שאני מצליח לתת לחבר'ה האמריקאים, לגבי איך צריך להיראות צעיר יהודי בשנות האלפיים.

המציאות טפחה על פני, כאשר באחד הימים לקראת סוף המחנה, בזמן שיחות הסיכום, אחד הנערים הפנה לג'יימי שאלה מקניטה:

"תגיד לי ג'יימי, למה אתה כזה פראייר של כולם?"

למשמע השאלה, היו פרצי צחוק בקהל המאזינים, אך כשקולו של ג'יימי נשמע ברמה, שליו ורהוט, הקבוצה כולה השתתקה:

"אני לא פראייר, אני יהודי".

"מה אני אגיד לך", אמר בן דודי כשהוא מסיים את סיפורו. "לי זה עשה משהו. הנה אני משוויץ ומתרברב עם סיפורי הגבורה שלי ומתגאה באהבת ישראל ופתאום, בשקט בשקט, מאחורי הקלעים, ילדון בן 16 מצליח להראות לי קבל עם ועדה, איך באמת יהודי אמור להתנהג".

בן דודי סיים את הסיפור והשאיר אותי עם המחשבה, על אותה אישיות קדמונית, שעשתה כה הרבה למען האנושות ושכל כולה היה חסד טהור ונתינה לזולת – אברהם אבינו. מרגש היה לחשוב על כך, שהגנים שלו והערכים אותם הנחיל ממשיכים לזרום בדמנו, גם כיום, בארצות הברית של אמריקה הרחוקה...