אורח מעד על הכבלים הנשרכים של מצלמת הווידאו; הרב נדחף הצידה על ידי הצלם; צג וידאו דמוי טנק חתך את ההמון כמו מפלסת שלג. ואז, כשמספר אנשים יצאו מהאולם מסוחררים, מפלבלים בעיניהם בשל האור המסנוור, התקוממתי. צילום האירוע היה כל כך חודרני, כל כך פולשני וטורדני, שהבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לאורחים שלי יחס כזה.

זו כבר לא הייתה חגיגה שאת מהותה ניסו לשמר בסרט. זה כבר הפך להופעה. המטרה הייתה לביים את ההתרחשות, כך שאפשר יהיה ליצור סרט למען הדורות הבאים. כל השאר – הטקס, המשפחה, האורחים, הריקודים – היה במקום שני ביחס לבימוי ולצילום. זה לא היה לרוחי.

אבל זה כן שכנע אותי במשהו שחשדתי בו מזה זמן. כולנו סובלים ממחלה תרבותית בוגדנית, שאקרא לה ניתוק. נראה כי עולמנו כל כך שבור ומנותק מהמקור, עד כי כבר איננו מסוגלים ליהנות מכל רגע יקר. ההווה הפך לתירוץ מתוכנן, בשביל לצלם תמונה למען העתיד.

מדי שנה חולפים המוני אדם במרכזי התיירות העולמיים. קיץ אחד בשילטהורן שבשווייץ, נפרש תחתנו עולם לבן עוצר נשימה. אבל איש לא הביט על ההרים. התיירים האחרים היו עסוקים כולם בהתבוננות במצלמותיהם. קול תקתוק הצמצמים לא הפסיק להדהד באוויר ההרים הקפוא.

זה היה שערו של גן העדן, מקום להרהר בו ולפגוש את הבורא. לרוע המזל, הוא לא היה פנוי בדיוק לצורכי צילום, לכן התמקדו מבקריו ברכסים מכוסי השלג שלו. לאחר מכן הם יפערו פה בהערצה, לא לנוכח יצירתו של א-לוהים ("מה רבו מעשיך, ה'!"), אלא לנוכח יצירתם שלהם, כשיחיו מחדש את החוויה שצילמו ("תראו איזו תמונה נפלאה צילמתי!").

מדוע אנשים אינם מתמקדים במה שהם רואים? מדוע אינם מניחים למוחם וללבם לחוות, אלא רק נותנים למצלמותיהם לצלם? נראה לי יותר מספק ליהנות מההר עצמו, על ההוד, ההדר והסלעים שבו, מלראותו על גבי נייר תמונה או צג מזדמן. אין כל רע בצילום תמונות, אבל בעידן הזה של צילום משובח ברגע, אנשים נוטים לבלבל בין צפייה במזכרת מצולמת (או עבודת אמנות) ובין חוויית המקור. זה פשוט לא נכון.

אוטומציה – מחלת המאה

ומאידך, הרבה דברים "אינם נכונים". או לפחות, אינם מה שהיו אמורים להיות. אוטומציה, למשל. איך נוכל שלא להרגיש בלבול בעולם שבו אנשים הולכים והופכים במהירות למצרך נדיר? אנו עובדים באופן יומיומי עם מכונות כאילו היו בני אדם, ועם בני אדם כאילו היו מכונות. מאמר בעיתון כלכלי טוען, שרק העשירים באמת יכולים להרשות לעצמם להיעזר בבעלי תפקידים אנושיים היום. כל האחרים מקבלים מכונות. פקידי בנק, למשל, מוצעים הרבה פעמים רק לבעלי החשבונות הגדולים. כל השאר יכולים להשתמש במכונה.

נסו למשל למלא דלק במכונית בתחנה בשירות עצמי. פעם אחת, כשבעלי ואני עצרנו בתחנה כזאת, לא הצלחנו להבין איך מפעילים את משאבת הדלק. בסופו של דבר יצאנו מהתחנה ללא דלק ויצאנו לחפש תחנה שיש בה עובדים. היום, אם אתה לא מצליח להפעיל את המכונה, אתה עלול להיתקע לנצח.

בתשע שיחות מתוך עשר, עונה הודעה מוקלטת.

שיחת טלפון פשוטה, מהווה עוד סכנה של ימינו. בתשע שיחות מתוך עשר, עונה הודעה מוקלטת. גם אם הקול נעים לאוזן, קשה לקיים שיחה משביעת רצון עם הקלטה. זה גם מבלבל. אני מתקשרת ועונה לי הודעה, אבל אני לא רוצה הודעה, אני רוצה מידע. אם אני מתבקשת לחייג מספרים נוספים על מנת להשיג את המידע, עונה לי מכונה אחרת. לפעמים אפילו מורים לי לדבר למכונה כאילו הייתה אדם חי.

שאלה: האם אדם צריך להיות רציני, קורקטי, ידידותי או משעשע כשהוא מדבר למכונה? "מה שלום הברגים והאומים שלך היום? החלפת את השבבים המקולקלים ההם, שגרמו לך להפסיק לעבוד בשבוע שעבר?" או שעליו לענות באותו האופן – בקול א-טונלי, ממוחשב המזייף ידידותיות?

אני מוצאת את עצמי מחכה ליום שבו משיבונים יתחילו לשוחח זה עם זה. הרבה פעמים יוצא לי לדמיין את השיחות המשונות, שלא מהעולם הזה, שהם ינהלו. לפעמים זה מעורר בי פחד.

הרב משה פיינשטיין הורה פעם לנהגו במכוון, לעבור במחסום אגרה שעמד בו משגיח אנושי, כי היה זה משפיל להעדיף מכונה על פני אדם בשר ודם, שנברא בצלם. אני מסכימה עם הרב פיינשטיין לגמרי, גם אם זה לוקח עוד כמה שניות.

עולמו המזין של א-לוהים

עולם הטבע של א-לוהים, שלא כמו המצאותיו של האדם, הוא יצירה מופלאה וזורמת. הכול קשור לכול; לכל דבר יש את מקומו. אין דבר מבוזבז או מקולקל. נהר מתחיל בנקודה שבה המים נובעים מהאדמה וממשיך לזרום עד למקום שבו הוא מחלחל בחזרה לאדמה, או פוגש את הים. הרים מתרוממים מתוך הקרביים של האדמה אל עבר השמיים. הכוכבים תמיד מנצנצים, נעים במעגל שמימי תמידי על הרקיע. אפילו העננים הדלילים, הקלושים, המשתנים תמיד, סופגים ומאבדים לחות ללא הרף כשהם עושים את דרכם מעלה, מהאוקיינוסים והאדמה, רק כדי לשוב בחזרה כטיפות של גשם.

הכול מתחיל במקום כלשהו. נע, משתנה, צובר כוח, מתמזג וממשיך הלאה, יוצר חומר למשהו אחר, בצורות מופלאות, ישנות, חדשות.

אבל, כאשר אנו מחלקים את החיים לפיסות ולרגעים קטועים, אנו עוצרים את התנועה ומנתקים את הרצף. וכשאנו מתמקדים בהעתקת החיים ומידורם, עד כמה שההעתק יהיה מושלם, עד כמה שהחלקים יהיו נאים, הרי שתמיד נאבד את הכוח, את העוצמה ואת החיוניות המניעה של המקור.

לכן אני מעדיפה את ריח הפרחים החיים על פני תרסיס מטהר אוויר.

לכן אני מעדיפה את ריח הפרחים החיים על פני תרסיס מטהר אוויר; קונצרט על פני דיסק; שקיעה חיה עם הרוח המכה על פניי, ריח הים באפי וגרגרי חול בין אצבעות רגליי, על פני סרט וידאו מעולה של אותו אירוע. כמו כן אני מעדיפה אוויר צח על פני מיזוג אוויר, מיץ תפוזים טבעי על פני זה המשומר, המרוכז והקפוא, גם אם במיץ הטרי יהיו מספר גרעינים.

אני לא משוגעת לטבע או קנאית המתנגדת לתרבות המערבית. רק בהיותי אדם שחי בעיר, הרבה פעמים אני מרגישה מנותקת מהאיכות המזינה של עולמו של א-לוהים, כפי שהוא התכוון שנרגיש, שנריח, שנראה אותו ונשמע.

השמים של אברהם אבינו

ערב ראש חודש אחד, בשעת נסיעה באזור הנגב המאוכלס בדלילות בדרומה של הארץ, נגלה לעינינו מראה שמימי מרהיב. השמים הפתוחים, הכהים, נטולי הירח הוארו באינספור כוכבים. השמים האלו היו בוודאי, אותם השמים שאברהם אבינו ראה, כשא-לוהים הבטיח לו צאצאים "ככוכבי השמים לרוב". זה היה מעורר יראה, השראה וענווה. זה עורר בנו תפילה. עצוב לחשוב על כך, כי רוב דרי הערים היום, עשויים לחיות חיים שלמים מבלי לראות את המראה הזה ולו פעם אחת.

העולם המודרני איבד את הקשר עם הא-לוהי. אנו כבר לא חווים את העוצמה הרוחנית שבדברים הקטנים, היומיומיים. נראה שהאדם ביית את העולם ושולט בו. לחם? נמצא במרחק שתי דקות, בעטיפה נאה, במחלקת הקפואים במרכול, הכי זול שיש. מה העניין?

הים? אני מעדיף בריכת שחייה. אין גלים, אין מלח.

מים, הנוזל המחייה שבלעדיו דבר אינו יכול להתקיים? פשוט תפתח את הברז. שלג? משהו שצריך לפנות. גשם? מטרד. הרים? משהו שנחמד להביט בו, אבל לא לחיות לידו. מקשה על הקליטה. הים? אני מעדיף בריכת שחייה. אין גלים, אין מלח. וכולי.

הבאנו את עצמנו לדרך הנוחות ותוך כדי כך, איבדנו קשר עם הכוח העיקרי, המניע, זה ששולט באמת. אנו אולי מתפללים אליו כל הזמן, אבל באופן מנותק משהו. איננו חיים, רואים, שומעים, מריחים, חשים, פוחדים או מתמלאים יראה מנוכחותו כפי שקרה בימי קדם. היום, אנחנו פשוט מצלמים תמונה.

*קטע מתוך ספרה של יפה גאנץ, "מור וקינמון" (הוצאת פלדהיים)