בגיל העשרה, אתה יכול לחסל בארוחת-ערב אחת כמות אוכל שתספיק לכפר שלם באפריקה למשך שבוע, ועדיין לשאול "מה יש לקינוח?". כל זאת מבלי להעלות אפילו גרם אחד של משקל עודף על גופך. אבל אז, אתה עוזב את הבית והולך ללמוד באוניברסיטה וכתוצאה מההאטה בחילוף החומרים בגופך, ובשילוב עם זלילת ג'אנק-פוד ושתיית משקאות מוגזים ללא הגבלה, אתה מתחיל לגלות שהגוף שלך "כבר לא מה שהיה פעם". מצב זה נקרא "להצטמג" – שם חיבה ל"צמיגים" המעטרים את מותניך. האמת היא, שגם אז, זו לא ממש בעיה: בין הסמסטרים, כשהחברים מתחילים לצחוק עליך אתה עושה קצת ג'וגינג וחוזר למשקל הנורמלי שלך.

אבל עכשיו, ככל שאני מתבגר, זה כבר לא כל כך קל.

המסר שהמכנסיים ההדוקים שלי ניסו לשדר לי היה ברור מאוד – אני בצרות. הייתי חייב לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל דיאטה!

הייתי יכול להשלים עם העלייה במשקל אלמלא הסכנה הטמונה בכך – הסכנה שיהיה עליי לחדש לחלוטין את המלתחה שלי, כתוצאה מ"תופעת הכריעה" – התופעה בה הבגדים נקרעים בכל פעם שאתה כורע או מתכופף, כיוון שהתנפחת לממדים שלא ייאמנו.

העובדה שבמהרה יהיה עליי לקנות חגורות חדשות ומכנסיים חדשים הייתה משפילה מכדי שאהיה מוכן לשקול אותה. לא הייתה לי שום כוונה לחפש אוהלים בחנויות טיולים (ושיהיו מספיק גמישים כדי שניתן יהיה ללבוש אותם...) או לקנות בגדי הריון שיהיו מספיק גבריים ושיוכלו להכיל את הכרס התופחת שלי. לא כל עוד זה תלוי בי!

קניתי מכשיר שנקרא Health-rider אבל מבחינתי אפשר היה לקרוא לו באותה המידה Death-rider.

לכן, בתמימות מערבית אופיינית פניתי לקטלוג המוצרים המצורף לחשבון כרטיס האשראי לקבלת עזרה. הצעד הראשון שלי היה לרכוש מכשיר לאימון גופני. קניתי מכשיר שנקרא Health-rider, אבל מבחינתי אפשר היה לקרוא לו באותה המידה Death-rider. המכשיר הזה אמור היה לחזק את כל השרירים בגוף, אבל כדי לעשות זאת, אתה חייב להיות מינימום לוליין בקרקס. לא נדרש לי הרבה זמן להבין שהמכשיר הזה פשוט לא בשבילי.

אחר כך, ראיתי תכנית בטלוויזיה על מכשיר לכפיפות בטן. זה נראה מבטיח! בטלוויזיה התראיינו המון אנשים שהיו שמנים לפני שהתחילו להשתמש בחידוש הטכנולוגי האמור ולאחר כמה שבועות, הם נראו כמו ז'אן קלוד ואן-דאם. התחלתי להשתמש במכשיר הואן-דאם, כפי שאהבתי לקרוא לו, וזה לא היה קשה מדי, אבל אחרי כמה שבועות הבנתי שהמכשיר טוב רק לחיזוק והידוק שרירי הבטן, ולא לירידה במשקל.

לכן, נרשמתי להתעמלות אירובית במכון כושר הקרוב לביתי. אמנם, הרגשתי שבמידה מסוימת זו בהחלט פגיעה בגבריות שלי ללכת להתעמלות אירובית, אבל האפשרות להיראות כמו הגרסה הגברית של הפרה מהשוקולד של עלית נראתה גרועה יותר. בשיעור השתתפו כ-10 נשים ו... אני. כשנכנסתי לשיעור ביום הראשון, המורה לאירובי ניגשה אליי ואמרה לי בשקט, "חדר המשקולות בהמשך המסדרון".

לאחר זמן מה, כשהגבריוּת שלי לא יכלה לשאת יותר את ההשפלות, עשיתי את מה שגבר חייב לעשות - ופרשתי.

הייתי נחוש בדעתי להישאר ואפילו התחלתי לראות תוצאות, אבל חברותיי לכיתה לא היו רגישות במיוחד לעובדת היותי הזכר היחיד בשיעור. המדריכה נבחה הוראות שנפתחו תמיד במילים "אוקיי, בנות". מדי פעם הייתי מוסיף "ובן", אולם מאמציי היו לשווא. בנוסף, יש גבול למספר הפעמים שאני יכול לשמוע את השיר "גשם של גברים" מבלי לפתח כמיהה סמויה להגיע לשיעורים בבגד גוף ורוד. לאחר זמן מה, כשהגבריוּת שלי לא יכלה לשאת יותר את ההשפלות, עשיתי את מה שכל גבר חייב לעשות – ופרשתי.

שוב פניתי לקטלוג המוצרים של כרטיס האשראי בחיפוש אחר הישועה והפעם, גיליתי גבר עם שרירי חזה בגודל של אבטיח, שטען שיש לו פתרון בשבילי. הוא פיתח תוכנית אימונים שהייתה שילוב בין קארטה לבין אגרוף – משהו בשם "קיק-בוקסינג".

קניתי את קלטת הווידאו והתחלתי להתאמן מדי יום. תאמינו או לא, התחלתי לראות איך המאמץ משתלם. כל פעם יכולתי להדק את החגורה קצת יותר, עד שחזרתי לממדים נורמליים.

איזון בין הפיזי לרוחני

ההרפתקה הזו בממלכת עודף המשקל גרמה לי לתהות היכן עובר הגבול בין בריאות לבין אובססיה. זה בהחלט חשוב לשמור על הגזרה ועל הבריאות. למעשה, בתורה כתוב, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים, ד:טו) – פסוק אותו פירשו חכמינו כאמירה שיש לנו מחויבות לטפל היטב בגופנו ולא לעשות דבר שיפגע בו. אני מכיר אישית כמה רבנים המנויים בחדר כושר בו הם מתאמנים באופן קבוע.

ההרפתקה הזו בממלכת עודף המשקל גרמה לי לתהות היכן עובר הגבול בין בריאות לבין אובססיה.

מצד שני, חייב להיות גבול לאובססיה הזאת. ובמילים אחרות, הוצאת  מאות שקלים על מכשירים נוסח "Death-rider" ו"ואן-דאם", והקדשת שעות רבות מדי בחדר הכושר כדי להוריד עוד קילו אחד או שניים או כדי להגיע לגזרה הנכספת בדומה לדוגמנים מהפרסומות, הם פשוט בזבוז זמן. כשאנו מבלים את חיינו בחדר הכושר, אנו עלולים להתעלם מהדבר החשוב באמת: מכך שבריאות גופנית חייבת להיות מלווה בבריאות רוחנית.

אם אנחנו "שמנים" מבחינה רוחנית (ובמילים אחרות, אם התעלמנו מצורכי הנפש והזנו אותה ב"ג'אנק פוד" רוחני), אולי כדאי שנקדיש זמן למאמן כושר קצת אחר, כמו למשל אדם בעל שיעור קומה רוחני. אמנם, נראה ששרירי החזה שלו לא יהיו כל כך גדולים, אבל הוא יוכל להכניס בנו קצת חוכמת חיים, מעבר לעצות איך להפיל את היריב אל הקרקע.

חייבים להגיע לאיזון בחיים.

לדוגמה, נניח שחבר שלי מנסה לסדר לי פגישה עם מישהי. אני לא רוצה שהדבר הטוב היחיד שהוא יוכל להגיד עליי יהיה, "יש לו חוש הומור נהדר" (בזמן שהוא חושב, "ואם פעם תצאו לטיול תוכלו להשתמש בחולצה שלו בתור אוהל משפחתי"). מצד שני, אני לא רוצה שהוא יגיד, "יש לו שרירי בטן נהדרים" (בזמן שהוא חושב, "אבל יש לו אישיות של עציץ"). לכן, למרות שאמשיך להילחם נגד מחוג המשקל, אל תצפו לראות אותי מככב בסרט החדש של "ואן-דאם." לעת עתה, אמשיך לחלק את הזמן שלי בין טיפוח הצד הפיזי והצד הרוחני של חיי.