ראשונים אל מול הכותל

אייר תשכ"ז, חיים אושרי אז חייל צעיר בגדוד 66 בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור נקרא לשירות המילואים הראשון שלו.

בתקופת ההמתנה לפני פרוץ מלחמת "ששת הימים", יועדה חטיבה 55 להילחם במבצע מוצנח ומונחת מן הים, שמטרתו הייתה להציב כוח בלימה בעורף הצבא המצרי באזור אל-עריש שבצפון סיני, זאת על מנת לשמש כ"סדן" למהלומה של פריצת הקו המצרי על ידי "אוגדת טל" בגזרת פיתחת רפיח. במשך כמעט שלושה שבועות תכננה מפקדת החטיבה את המבצע, בזמן שהיחידות מתאמנות לקראתה מבלי לדעת מהי משימתם האמיתית.

בליל יום א' – 4.6.67 הועברה החטיבה לשטח כנוס בגבעות שממערב לשדה התעופה תל-נוף על מנת להיערך לביצוע משימתה. עם בוקר יום ב' – 5.6.67 השקיפו לוחמי החטיבה על המראת המטוסים לתקיפת הפתיחה של מלחמת ששת הימים, זאת תוך כדי הכנות קדחתניות לביצוע המשימה.

"במהרה התברר לנו" מספר אושרי "כי אין צורך בביצוע משימת החטיבה עליה התאמנו כל כך הרבה. התקדמות הכוחות בפיתחת רפיח והצלחת המהלומה האווירית עשו את משימת החטיבה למיותרת. אווירה של תסכול אפפה את לוחמי החטיבה – ידענו שרוב רובו של צה"ל ובמיוחד חטיבות הצנחנים האחרות משתתפים בלחימה, ואילו אנו נשארנו מהצד". אולם ההרגשה זאת לא ארכה זמן רב.

המשימה האמיתית – כיבוש ירושלים

בבוקר יום ב' – 5.6.67 תקפו כוחות הצבא הירדני את ירושלים. התקיפה לוותה בהפגזה ארטילרית של ירושלים העברית. מטרת ההתקפה הייתה לבצע "מחטפים" במספר אתרים אסטרטגיים ב"קו התפר" שבין ירושלים הירדנית לירושלים העברית, זאת לאחר שהירדנים היו בטוחים בניצחונם של המצרים בקרב בסיני. המתקפה נפתחה בניסיון השתלטות על אזור ארמון הנציב, ולפי ידיעות המודיעין הישראלי – עיקר כוונתה של ירדן היתה להשתלט על המובלעת הישראלית בהר הצופים, שהוחזקה על ידי כוחות מועטים מתום מלחמת השחרור.

הצנחנים לחמו בגבעת התחמושת בהתאם לערכי הקרב שעליהם חונכו – גבורה, דבקות במשימה, עזרה לחברים תחת אש, יזמה ותושייה.

פיקוד המרכז, שלפי כל הערכות המצב שהתקיימו לפני המלחמה לא היה אמור כלל להשתתף במהלכה, נקלע באחת לקרב "היתקלות" במוקד החשוב ביותר לישראל – בירתה- ירושלים. לרשות הפיקוד עמדו בסך-הכל שתי חטיבות לוחמות: חטיבה 16 – החטיבה המרחבית של ירושלים, והחטיבה המשוריינת 10 (הראל). לקראת צוהרי יום ב' סופחה לסד"כ הפיקוד חטיבת הצנחנים 55 שהתפנתה ממשימתה בסיני.

משימת הפיקוד בשעה זאת הייתה להדוף את מתקפת הצבא הירדני ולנצל את ההצלחה מהדיפת ההתקפה לשיפור גבולותיה של ירושלים העברית, ואם יתאפשר – שחרור העיר העתיקה.

"ביום שני בערב" משחזר אושרי, "הגענו לשכונת בית הכרם. תושבי השכונה קיבלו אותנו במאור פנים והרעיפו עלינו אהבה. כמה מהם שהיו בעלי מכשיר טלפון, ביקשו מאיתנו להתקשר להורינו. בתוך תוכינו ידענו, כי יתכן וזוהי שיחת הטלפון האחרונה שלנו".

- אומנתם לקראת משימה אחת ובסופו של דבר מצאתם את עצמכם מבצעים משימה שונה לחלוטין....

- "נכון, לכאורה התאמנו להיות לעזר באל-עריש, אבל צנחנים הוא כוח מסתער, מתקיף ואימונים הם אימונים. כמובן שלפני היציאה למשימה קיבלנו תידרוך ומפות מעודכנות כך שחשנו די מוכנים".

בשעה 23:30 על דעת מפקדי הגדודים מחליט מפקד החטיבה להבקיע את ה"קו העירוני" בחסות החשיכה. בשעה 02.00 בלילה, כל הכוחות מתארגנים ללחימה – מקבלים פקודות ותדריכים מקוצרים ומכינים את הציוד.

חיים אושרי: "היעד של הגדוד שלנו היה לפרוץ מגבעת התחמושת ולרדת לכיוון הר הבית. בתי פאג"י שימשו לנו כמסווה, ומאחוריהם עמדנו והתכוננו להתחלת הלחימה על גבעת התחמושת.

השקט שלפני הלחימה התחלף ברעש הפצצה כבדה. מסביב שעטו טנקים, נורו מרגמות. עוצמת האש הייתה כל-כך חזקה עד שנדמה היה שכל הגבעה בוערת".

- מסביבך ישנם הרוגים? פצועים?

- "היעד היה מבוצר ומבותר, באיטיות ובשיטתיות הורדנו עוד גדר ועוד חומה. עם הפריצה גילנו לפתע כי ישנה עוד גדר בצורה, בזמן שפרצנו את הגדר הזו התעכבנו דקות ארוכות תחת אש כבדה שגרמה לאבדות רבות. תחת אש טיפלנו בפצועים והמשכנו ללחום".

הקרב על גבעת התחמושת נמשך עד לשעות הצהריים של יום שלישי, משימת כיבוש הגבעה הוטלה על פלוגה ג'. הפלוגה פרצה לגבעה מדרום-מערב. הפלוגה התפצלה לשלוש המחלקות שהיו אמורות להתקדם בשלוש התעלות העיקריות של הגבעה. בסערת הקרב חדרו הצנחנים רק לתעלות המרכזית והמזרחית. לאחר שזוהתה הטעות, הצטרף כוח מפלוגה ב' למשימת כיבוש הגבעה ונע בתעלה המערבית. בשעה 7 בבוקר בקירוב הסתיים הקרב, כשלוחמי שתי הפלוגות חברו יחד בחלקה הצפוני של הגבעה.

הצנחנים לחמו בגבעת התחמושת בהתאם לערכי הקרב שעליהם חונכו – גבורה, דבקות במשימה, עזרה לחברים תחת אש, יזמה ותושייה. הקרב הפך לסמל גם בשל עובדה חשובה נוספת – גם החיילים הירדנים נלחמו בעקשנות ובחירוף נפש.

לעמוד אל מול הכותל

בשעות הבוקר של יום רביעי מתחיל הקרב על הרכס המזרחי – רכס אוגוסטה ויקטוריה.

אני זוכר בעיקר תחושה של התפעמות, של עצירת נשימה. הנה ירושלים עליה קראנו ואותה זכינו לראות רק בתמונות עומדת כאן לפנינו".

"למעשה" , מספר אושרי "הקרב כבר הוכרע קודם לכן על ידי מטוסי צה"ל שהפציצו את המקום בשעות הבוקר. כשפרצנו לעמדות גילנו שם כריכים שזה עתה הוכנו וכוסות משקה עומדות שלמות. הערבים נסוגו ממש דקות לפני שהגענו לשם, וויתרו על הגבעות המזרחיות כמעט ללא קרב. ידענו שעוד יעד בדרך למטרה הושג".

בשעה 09.15 – תוך כדי תנועה להשתלטות על הרכס המזרחי, מתקבלת הפקודה מפיקוד המרכז לכיבוש העיר העתיקה.

רבע שעה לאחר מכן מפקד החטיבה פוקד באלחוט – "כל הגדודים להתקדם לעיר העתיקה דרך שער האריות".

בין הצועדים גם חיים אושרי.

- על מה חושבים ברגע היסטורי כזה?

- "המראה של הר הבית שנגלה לעיננו, הכיפות הבוהקות מסביב כשעליהן מתנפצות קרני השמש ומסביב עדיין עננים של בוקר היה מבחינתי המראה של ירושלים אליו השתוקקנו כל השנים. אני זוכר בעיקר תחושה של התפעמות, של עצירת נשימה. הנה ירושלים עליה קראנו ואותה זכינו לראות רק בתמונות עומדת כאן לפנינו".

בתום שלושה ימים של קרבות ארוכים, הכוחות קרובים להגשים חלום של דורות – לחזות בכותל המערבי.

חפ"ק החטיבה מוביל דרך שער האריות אל רחבת הר הבית, מפקד החטיבה עולה ראשון במדרגות המזרחיות של הר הבית, הסמח"ט מניף דגל על הכותל המערבי.

שעה 10.00 – המח"ט מדווח לפיקוד - "הר הבית בידינו".

"המחזה היה בלתי רגיל" מתאר אושרי. "המוני חיילים מאובקים, עייפים צועדים כולם בכיוון אחד. חיילים דתיים ושאינם, כולם רצו להגיע אל הכותל, לגעת באבנים אליהם השתוקקנו כל כך הרבה שנים".

- וברגע הפגישה?

- "רגע הפגישה עם הכותל היה רגע של התרגשות גדולה. רגע של הגשמת חלום. הרחבה כולה לבשה ירוק של חיילים. מסביב כולם בכו. היו שבכו מאושר, היו שבכו על חברים שאיבדו בקרב. ידענו שלמרות הכל, שילמנו מחיר יקר כדי לעמוד כאן ברגעים הללו".

יחד עם החיילים מגיעים אל רחבת הכותל שר הביטחון משה דיין , הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס והרב הראשי לצה"ל, הרב גורן שתוקע בשופר.

ירושלים והכותל

הכותל משך אליו לא רק את הלוחמים, את אנשי הציבור והדת. השמועה עברה במהירות מפה לאוזן ואט אט החלו מגיעים אל הרחבה יהודים מכל קצוות העיר.

בין הנדחקים לרחבה הצרה היו גם נציגי התקשורת מהארץ ומחוץ-לארץ, סופרים ומשוררים וכמובן צלמים שרבים מהם הנציחו את התרשמויותיהם מהשעות הראשונות של הכותל המשוחרר. ביניהם היה גם צלם העיתונות דוד רובינגר.

רובינגר, אמן בעל שם בתחומו קלט בעין מצלמתו שלושה חיילים: יצחק יפעת, חיים אושרי וציון קרסנטי כשהם מביטים אל על לעבר הכותל. תמונתם פורסמה בכל רחבי העולם והפכה לסמל של מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים.

- כמי שהיה בין משחררי הכותל, איך אתה מגיב לנסיונות כאלו ואחרים לחלק את העיר, להחזיר שטחים ממנה?

- "בלי קשר לעובדה שלחמתי בגדוד 66 אני חושב שאסור לוותר על אף פיסה מירושלים. כעם יהודי הגענו לישראל בגלל ירושלים. הרי יכולנו ללכת לאוגנדה או לפתרונות חילופיים אחרים. הגענו לכאן רק בגלל הקשר העמוק שיש בין עם ישראל לארץ ישראל וכמובן לירושלים".

- כאחד מסמלי ירושלים, מהי ירושלים עבורך?

- "ירושלים היא הכל: עיר של תפילה, של סמל, דגל. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים לירושלים. אני מאמין שעבורי ועבור כל יהודי ירושלים היא מרכז החיים, והיכולת להגיע אליה באופן חופשי היא דבר מדהים, דבר שהוא בגדר חלום עבורי, ואני מקווה שגם עבור הדורות הצעירים יותר".

37 שנה חלפו עברו מן המלחמה ההיא. ירושלים היא עיר משוחררת, מאוחדת אך עדיין לא נגאלה.

ותפילה אחת נישאת בלב כל יהודי – לראותה בתקומתה, בבניינה במהרה בימינו. אמן כן יהי רצון.