לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




זה גם ככה מקולקל...

זה גם ככה מקולקל...

אם הנכסים שלנו מוסיפים דאגות ופחדים לחיינו, הם אינם מעשירים אותנו.

מאת

אתמול קברנו, משפחתי ואני, את דודתי הגדולה בטי, שנפטרה בגיל 86 .  מעולם לא היו בבעלותה בית או מכונית. ילדותה עברה עליה בתקופת השפל (שנות השלושים בארה"ב, לאחר קריסת הבורסה ב-1929) וזו הטביעה עליה את חותמה – כל חייה חיה בצמצום. כשעזבה את הדירה אותה חלקה עם בעלה (שנפטר זמן קצר לפניה) במשך 60 שנה, גילינו כי מעולם לא זרקה אף צנצנת או שקית נייר. בדומה לרבים מבני דורה, היא לא בזבזה דבר. ולמרות כל זאת, דודתי, שלא היו לה ילדים משלה, לא שכחה לשלוח מדי שנה כרטיסי ברכה והמחאות לימי ההולדת של אחייניה ואחייניותיה.

התאונה

שעות מספר לאחר מכן, כשהאבלים הלכו לדרכם, קבעתי עם הוריי שיבואו אליי הביתה לבקור קצר. כשפניתי שמאלה לרחוב צר, נפתחה דלת אחת המכוניות החונות בידי אישה ששוחחה בטלפון סלולארי, היישר אל מול מכוניתי המתקרבת. חזית מכוניתי פגעה בדלת מכוניתה הפתוחה. הרגשתי בחבטה ונעצרתי.

נהגת המכונית החלה לצעוק לעברי: "זאת מכונית חדשה לגמרי! רק עכשיו קניתי אותה!" ודרשה לדווח למשטרה על כך.

התקשרתי למשטרה מהטלפון הסלולארי שלי ותיארתי את התאונה.

"האם מישהו נפגע?" שאלו אותי במשטרה.

"לא", עניתי, "ולשתינו יש ביטוח, אבל האישה נסערת מאוד ורוצה דו"ח".

האישה התקשרה לסוכן הביטוח שלה וצעקה עליו: "המכונית החדשה שלי! המכונית החדשה שלי נפגעה בתאונה!"

השוטר הציע שנחליף פרטים. האישה התקשרה לסוכן הביטוח שלה וצעקה עליו: "המכונית החדשה שלי! המכונית החדשה שלי נפגעה בתאונה!" שמעתי אותה לאחר מכן אומרת בקול כבוש: "לא, אני לא נפגעתי" ו"לא, היא אישה נחמדה".

סוכן הביטוח ביקש לשוחח איתי. הסברתי לו שאירעה לנו תאונה ללא נפגעים, ושדלת מכוניתה ניזוקה קלות (במכונית שלי, לעומת זאת, אי אפשר היה לנהוג). הוא שאל אם יש נזק נוסף לגוף המכונית, אם אחת מכריות האוויר נפתחה, או אם מכוניתי השאירה סימני חריקה על הכביש. כשעניתי "לא" לכל אחת מהשאלות, הוא הציע שנחליף פרטים.

בשלב זה היא התעקשה להתקשר למשטרה בעצמה, מהטלפון שלה. ושוב, הם אמרו לה שהם לא יגיעו למקום, מה שהכעיס אותה עוד יותר, וגרם לה לצווח: "אני רוצה דו"ח! זאת מכונית חדשה לגמרי!" ואז, היא התקשרה לבעלה וצעקה וצרחה גם עליו.

לבסוף הפנימה שהיא אמורה לתת לי את פרטי הביטוח שלה, אך המשיכה לצעוק ללא הרף.

קצת פרופורציה

התחלתי להתארגן לנסיעה, שכן אבי, אדם בשנות השבעים לחייו, חיכה כבר זמן מה ליד ביתי. כשהמשכתי בדרכי, היא עדיין עמדה שם, מחכה לגרר שיבוא לקחת את מכוניתה ועומדת על כך שלא ניתן לנהוג בה, על אף שגוף המכונית לא ניזוק כלל. הצלחתי איכשהו להגיע עם מכוניתי המקרטעת הביתה ואז התקשרתי לשירותי הגרירה, לסוכן שלי ולחברת הביטוח שלי ושלה, על מנת לדווח על האירוע.

בבית, לאחר שהבטחתי להוריי שלא היתה כל פגיעה גופנית, המשכנו לשוחח על עניינים שונים. תאונת הדרכים, שבה שתי הנהגות מבוטחות, שגרמה הפסד כלכלי (לחברת הביטוח), ולאי נוחות מסוימת, לא המשיכה להטריד אותי.

האישה שצעקה עליי גרמה לי לתסכול מה, אבל חשתי בעיקר עצב. איזה מן חיים היא חיה, אם תאונה כזו, ללא נפגעים, שגרמה לנזק מזערי בלבד, מוציאה אותה מכליה בקלות כזאת? לגבי, סכום הביטוח המקוזז, לא היה יותר מפס האטה בכביש המהיר של החיים.

פצצות מתפוצצות בבתי קפה בירושלים והורגות כלות וילדים קטנים.

פצצות שמתפוצצות בבתי קפה שהורגות כלות וילדים קטנים, פיגועי דריסה, דקירה וחבלה, שגובים חיי אדם,  הפיגוע במגדלי התאומים שהרג אלפים, אבי שאיבד את אחיו במלחמת העולם השניה, ורק הבוקר, קברנו אישה ערירית, שחיתה 86 שנים בלי מכונית. אלה דברים שיש להצטער, לבכות ולהתאונן עליהם.

זה גם ככה מקולקל!

אחת הסופרות החביבות עליי, גָ'נין רות', מציעה להתייחס לכל דבר חדש כאילו כבר התקלקל. "דברים מטבעם אובדים ואם הם לא אובדים, הם נגנבים, ואם הם לא נגנבים, הם מתקלקלים, נגמרים, או מתפרקים. כלל זה נכון לגבי ספלים, מכוניות, סוודרים, חיות מחמד, מחשבים, עגילים, וכל מה שאפשר לגעת בו, לקנות אותו, או להחזיק בו". רעיון פשוט זה מאפשר לנו ליהנות מהדברים במלואם כשהם חדשים ולא להתאבל עליהם כשהם נפגמים או מתקלקלים.

ניסיתי לחיות לפי הכלל, שאם לא אוכל לסבול את אובדנו של חפץ מסוים, עדיף שלא אקנה אותו.

בזכרי עצה זו, ניסיתי לחיות לפי הכלל, שאם לא אוכל לסבול את אובדנו של חפץ מסוים, אעדיף שלא לקנות אותו. אם פליטה של תינוק תהרוס לי את הבגד, אני לא אקנה אותו. אני מעדיפה שתהיה לי את האפשרות להחזיק תינוק, על פני האפשרות שאהיה בעלת המראה המעודן ביותר בחדר.

כשלקחתי את מכוניתי החדשה מאולם התצוגה הביתה, דמיינתי אותה מעורבת בתאונה, כדי לאבד את תחושת "השלמות" שלה. וזה מה שקרה חודש לאחר מכן, כשחזרתי למקום החניה וראיתי שהיא נשרטה עמוקות, ללא כל פתק. הצטערתי על הכסף שאיאלץ להוציא, אך מאידך לא רציתי להחמיץ את יופיו של עוד רגע בחיי, בגלל אבלי על צבע המכונית.

אם נכסים מוסיפים פחד ואובדן לחיינו, הם אינם מעשירים אותנו.

מרבה נכסים, מרבה דאגה

בפרקי אבות, פרקי המוסר של אבותינו, נכתב: "מרבה נכסים, מרבה דאגה". מחירם של עצמים אינו נמדד רק במחיר הרכישה, כי אם גם באנרגיה שאנו משקיעים בשמירה עליהם, בטיפוחם, בביטוחם ובאבל על אובדנם. השמלה החדשה הוכתמה או נקרעה, הסוודר נשכח בבית הספר או אבד וספר שהושאל לא הוחזר מעולם.

בדרך זו, כשאנו נקשרים לדברים חומריים ומתאבלים עליהם, אנו מאבדים רגע בחיים.

חכמים מזהירים אותנו שלא להצטער יתר על המידה על אובדן רכוש. לא משום שמדובר רק בכסף, אלא משום שלאחר שכבר הפסדנו את כספנו, אנו מפסידים יותר כשאנו משקיעים מזמננו, מחשבתנו ומרצנו בניסיון להשיב את מה שכבר אבד לנו. בדרך זו, כשאנו נקשרים לדברים חומריים ומתאבלים עליהם, אנו מאבדים רגעים בחיים.

יש אנשים שחושבים שהיא לא קנתה לעצמה רכב מסיבות של קמצנות, אבל אני בטוחה שדודתי בטי חסכה לעצמה צער רב וחוסר שלווה בכך שבחרה באורח חיים פשוט ונסעה באוטובוס.

29/7/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) עינת, 28/9/2010 19:00

כתבה מעניינת ומובילה לנושא הבא...

של היפרדות מחפצים, לדעת להפרד מחפץ שאין בו שימוש אם כל הקושי...

(9) מירי, 2/8/2010 12:01

גם אנשים נכנסו לרשימה.

(8) ענת, 1/8/2010 20:15

הרעיון של הכתבה יפה

רק דבר אחד מאוד הפריע לי - שחיות מחמד נכנסו ברשימה של חפצים.

(7) אנונימי, 9/3/2004 07:06

תגובה

המאמר והרעיון עצמו טובים, אבל לפי דעתי קצת הגזמת.
להתאבל על דברים, או על מערכות יחסים שנהרסו זה דבר נורמלי לחלוטין. זה חלק מהתהליך של ההתגברות על אותו אובדן. להדחיק זה לא בריא. ברור שלא כדרי להצטער על כל שטות- אבל צריך לזכור שלהצטער זה דבר נורמלי ובריא.
אב בסה"ע- אחלה מאמר! :)

(6) יוסי, 3/3/2004 06:01

להתחזק

כולנו צריכים להתחזק באמונה ולדעת שה'
נותן לנו הכל ובעצם על פי המעשים שלנו
רובנו לא ראויים לקבל כל מיני דברים וזה שיש לנו זה רק מתנת חינם מאת הבורא וצריך להודות לו כל רגע.

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub