חמותי, אלמנה בת 85, התעלפה במטוס בדרך מביתה בפלורידה ללוס-אנג'לס. היא חשה לפתע סחרחורת והתרוממה כדי לומר זאת לדיילת. רגע לאחר מכן, שכבה על רצפת המחלקה הראשונה, כששני רופאים מטפלים בה. המטוס נחת נחיתת חירום באוסטין, טקסס, והיא נלקחה באמבולנס לבית החולים סאות'-אוסטין.

שלוש שעות מאוחר יותר, כששכבה עדיין בחדר המיון של בית החולים, הצלחנו לתפוס אותה, בשיחת טלפון היסטרית מירושלים. חמותי התעקשה שהיא בסדר, ושהיא רוצה ללכת הביתה. הרופא, מצד שני, הסביר לנו שהם עורכים בדיקות דם כל שמונה שעות כדי לקבוע האם עברה התקף לב.

דאגתנו הגדולה ביותר היתה שלא תישאר לבד. חמותי ואנחנו לא הכרנו אף נפש חיה באוסטין, טקסס, ומכיון שהיא סברה שתחזור הביתה למחרת היום, חשב ג'יימי, אחיו הצעיר של בעלי בלוס-אנג'לס, שיהיה זה צעד נחפז מצידו לטוס מיד לאוסטין. בוב, אחיו הגדול של בעלי, היה בחופשה במקסיקו, ואי אפשר היה ליצור איתו קשר, אלא כשבדק את הדוא"ל שלו, ובכל זאת, הייתי בטוחה, שחמותי זקוקה לאשה חביבה, שתשב לצדה ותחזיק לה את היד.

"ביקור חולים" טרנסאטלנטי

"חייב להיות 'ביקור חולים' באוסטין", אמרתי לבעלי. מכיון שזו מצווה לבקר את החולים, יש בכל קהילה יהודית מסורתית קבוצה שמבקרת חולים, לפי בקשה, בין אם אלה חברים או זרים.

נדרשו שלוש שיחות טלפון: אחת בירושלים, לחבר שגדל בפורט-וורת, טקסס. שניה, לחבר שלו בדאלאס, ושלישית לאופיר ואילנה שביט באוסטין. אופיר, כך נאמר לנו, הוא נשיא הקהילה האורתודוכסית הקטנטנה של אוסטין.

אילנה, ישראלית בסוף שנות השלושים שלה, ענתה לטלפון. בעלי הסביר לה את המצב. הוא התנצל; הוא ידע שהשעה היא בוקר יום שישי בטקסס, ושהיא בוודאי עסוקה בהכנות לשבת. אך האם תוכל לבקר את אמו, ואולי אף להביא לה נרות לשבת?

היא הביאה שתי חבילות מלאות באוכל כשר: מיץ ענבים לקידוש, חלות, מגש של פינוקים, ובל נשכח, אנו בטקסס, סטייק כשר ועסיסי.

אילנה ענתה שתשמח לבקר את אמו. כמה שעות לאחר מכן היא עברה את ספו של חדר בית החולים של חמותי, כמו מתנה משמיים. היא הביאה שתי חבילות מלאות באוכל כשר: מיץ ענבים לקידוש, חלות, מגש של פינוקים, ובל נשכח שמדובר בטקסס – סטייק כשר ועסיסי.

אילנה חזרה גם בערב הבא, במוצאי שבת, לפני הניתוח שבו הושתלו חמישה שסתומים בשני עורקיה הסתומים של אמא. היא נפנפה לה לשלום בעוד האחים מסיעים את מיטתה אל מחוץ לחדר, להמשך הטיפול.

היא באה לבקר שוב ביום ראשון, אפילו לאחר שג'יימי הגיע מלוס אנג'לס. היא התקשרה ביום שני, כשבוב טס ממקסיקו. היא ביקרה שוב ביום שלישי, עם בעלה ושני ילדיה. היא באה לביקור פרידה ביום רביעי, לפני הניתוח בו הושתל קוצב לב בלבה של אמא. ביום חמישי, ברוך ה' אמא טסה חזרה הביתה, ללוס אנג'לס.

מדי יום, כשהתקשרנו לאמא, היא סיפרה לנו בהתלהבות כמה נפלאה היא אילנה. "הלוואי שיכולתי לקחת אותה הביתה איתי", היא אמרה נרגשת, שוב ושוב.

היהדות מלמדת שביקור חולים הוא מרפא. אילנה בהחלט עשתה זאת. היא היתה הדבר הטוב ביותר, שיכול היה לקרות לאמא בהעדרנו.

"מאמינה בלאהוב את כולם!"

ביום רביעי של אותו שבוע מלא דאגה, הגיע חברה שלי לבקר אותנו. תמי בחרה בדתות המזרח, כפי שאני עצמי עשיתי לפני שנים כה רבות. דיברנו על מצבה של "תנועת העידן החדש" אותה עזבתי לפני 17 שנים, כדי לחזור לחיק היהדות. דנו בהתפכחות שעברה על התנועה לאחר סדרה של שערוריות-מין שפגעו בשמם הטוב של כמעט כל אחד מה"גורואים" החשובים ומורי ה"זן" שלימדו בארה"ב. לתמי הייתה בעיה דומה עם הגורו שלה, שנפטר בינתיים.

"אני אוניברסלית! אזרחית העולם!" היא הצהירה. אני לעולם לא אוכל להאמין בדת כל כך כיתתית, כל כך מתבדלת, וכל כך שבטית, כמו היהדות".

ואז עברנו לדבר על יהדות. כשאמרתי לה כמה אני שלמה עם חיי כיהודיה, היא החלה לתקוף אותי בקולניות, כזו, שנשימתי כמעט ונעצרה. "אני אוניברסלית! אזרחית העולם!" היא הצהירה. אני לעולם לא אוכל להאמין בדת כל כך כיתתית, כל כך מתבדלת, וכל כך שבטית, כמו היהדות".

במשך עשר הדקות הבאות, כשהמשיכה לדבר נגד עוולות הכיתתיות, התקשח טון דיבורה וקולה התגבר: "ליהודים איכפת רק מיהודים אחרים. זה מתועב בעיני. אני לא סובלת את המוגבלות, השבטיות וצרות המוחין של היהדות! אני מאמינה באוניברסליות! אני מאמינה בלאהוב את כולם!"

רק לאחר שתמי הלכה, קלטתי שללא "השבטיות" של היהדות, אילנה שביט לא היתה מבקרת את חמותי בבית החולים סאות'-אוסטין באותו יום. רק משום שהשתייכנו לאותה קבוצה, והחזקנו באותה מערכת ערכים (ככלות הכול, גם אני מתנדבת לבקר חולים "זרים" כאן, בירושלים) הרגשתי שאני יכולה להתקשר לאשה אחרת, ולבקש ממנה טובה אישית כזאת. האם תוכלו לדמיין אותי מתקשרת לזרה שמצאתי בספר הטלפונים של אוסטין, ומבקשת ממנה לבקר את חמותי בבית החולים בשם האוניברסליות?

קהילתיות ולא שבטיות!

ההפך מאוניברסליות ומלהיות אזרח העולם, איננה בשום אופן שבטיות. ההפך מאוניברסליות, קלטתי לפתע, הוא קהילתיות. הגדרת קבוצה לפי דת, לאום, או מטרות משותפות, יוצרת קהילה, שחבריה מתחייבים לעזור זה לזה.

קהילה, מעצם הגדרתה, מצרפת אנשים מסוימים, ומדירה אחרים. המטרה, העקרונות או הענין המשותף של חבריה, יוצרים כוח מלכד שמחבר בין חבריה, כשאותו מכנה-משותף שמגדיר את הקהילה, אינו מהווה חסרון, אלא יתרון!

אם תיאטרון "הבימה" ידחה משפחות עם ילדים קטנים, בכניסה להצגה "למבוגרים בלבד", האם עדיין יכונה "בעל דעות קדומות"? אם קבוצת תמיכה לאימהות חד-הוריות, מסרבת לקבל אליה זוג הורים עם פעוט מייבב, האם עדיין יכנו אותה "צרת מוחין"?

גדלתי בידיעה שיהודים בכל העולם הם משפחה אחת. יהודים רבים תושבי חו"ל עדיין חשים כך; בכל פעם שהם שומעים דיווח על פיגוע בישראל, הם חשים כאילו תקעו להם סכין בלב. יחד עם זאת, לצערי, ככל ש"הכפר-הגלובאלי" גדל, הקהילה המסורתית והחמימה, מצטמצמת ורגשות האהבה וההזדהות העמוקים מוחלפים בניד ראש עצוב, ובמעבר הלאה, לשאר החדשות.

במחקר חברתי שפורסם לאחרונה טוען החוקר, שכאשר קבוצה מתרחבת מדי, הקשרים בין חבריה מתרופפים. מספר החברים בקהילות משגשגות, אינו עולה על 150. במצב כזה, קיימות תחושת הדדיות ועבודת צוות שמתפוגגות כשהקבוצה גדלה.

האוניברסליות מקרינה פחות אהבה ליותר אנשים, בה בשעה שהקהילה מקרינה יותר אהבה לפחות אנשים.

ביחסים בינאישיים, "גדול יותר" אינו בהכרח "טוב יותר"; גדול יותר, משמעו – אנונימי יותר. וזהו בדיוק החיסרון המהותי של האוניברסליות, שמתיימרת לאהבה גדולה יותר מזו שיש בקבוצות מתבדלות. למעשה, האוניברסליות מקרינה פחות אהבה ליותר אנשים, בה בשעה שהקהילה מקרינה יותר אהבה לפחות אנשים.

תמי טענה שהיהדות היא דת מגבילה. כן, היהדות מגבילה, בדיוק כמו נישואין. כשאדם נישא, הוא דוחה כל אפשרות של יצירת קשר אינטימי עם כל אדם בעולם, פרט לבן/בת זוגו. אך במובן העמוק יותר, אין דבר שמרחיב דעתו של אדם יותר מנישואין, המחזקים את האחריות ההדדית שאינה אפשרית באף מערכת יחסים אחרת בין בני אדם.

כך פועלת קהילה!

יום לאחר ביקורה של תמי, ישבתי ליד הטלפון, וביצעתי משימה שנראתה לי בלתי אפשרית: לבקש משכנים לבשל עבור משפחה בקהילתנו שבה האם חולה במחלה כרונית. בקהילה שלנו, בעיר העתיקה, כמו בכל שכונה דתית בישראל, נקוטה המסורת לשלוח ארוחות לאמהות שבוע לאחר הלידה, ולאבלים בשבוע השבעה. אך הפעם, היה עליי לבקש מהנשים להתחייב לבשל ארוחה למשפחה בת שש נפשות, כל שבוע או כל שבועיים… באופן קבוע.

אחת עשרה שיחות לאחר מכן, הושלם לו"ז הבישול. כל אשה ששאלתי, וביניהן נשים שבקושי הכירו את המשפחה, אמרה "כן", פרט לאשה אחת, שבתה בדיוק ילדה. אותה אשה ביקשה שאתקשר אליה תוך חודש, ובינתיים, היא תשמח ללכת למשפחה הנזקקת, מספר פעמים בשבוע, לקפל כביסה.

כך פועלת קהילה. איך פועלת אוניברסליות? אחרי כל הדיבורים היפים והאידיאלים הנעלים, כמה ארוחות נשלחו? כמה כביסה קופלה?

מעגלים של אהבה

ר' אברהם יצחק קוק (1865-1935) הסביר את האהבה כמודל של מעגלים בעלי מרכז משותף. הוא כתב שראשית, יהודי חייב לאהוב את עצמו, מרכז המעגל. בשלב הבא, עליו להתמקד באהבת משפחתו. המעגל הבא הוא של אהבה לעם היהודי. מעבר לכך, עליו להתאמץ לאהוב את כל בני האדם. המעגל החיצוני ביותר הוא אהבה לכל חי.

ההצלחה במעגלים הפנימיים, משפיעה על ההצלחה במעגלים החיצוניים. אדם ששונא את עצמו יתקשה לאהוב את הזולת.

ההצלחה במעגלים הפנימיים, משפיעה על ההצלחה במעגלים החיצוניים. אדם ששונא את עצמו יתקשה לאהוב את הזולת. אדם שלא אוהב את אחיו או את בני הדודים שלו, אוהב את בני עמו רק למראית עין. איך יכול יהודי לאהוב את כל האנושות ולשנוא את עמו שלו? אדם שמתמסר להצלת לוויתנים, אבל לא איכפת לו מאפריקאים שגוועים ברעב, סובל מקוצר ראיה בולט.

ביהדות, כל הבריאה כולה ראויה לאהבה (כי ככלות הכול, מי ברא אותה?) אך היא יוצרת סולם עדיפויות בעל היגיון פנימי. לפיכך, המשנה מונה "אהבת האנושות כולה" כאחת מהדרישות המוקדמות ללימוד תורה (פרקי אבות 6:6), וחוקי התורה אוסרים על התעללות בבעלי חיים. התורה אינה מדלגת על אף מעגל, אך ככל שהאהבה אמיתית יותר, כך היא תוקרן מהמרכז החוצה.

אהבה אמיתית או וירטואלית

בחודשים הראשונים בהם למדתי יהדות בירושלים, התקרבתי מאוד למודל של הרב קוק. הייתי "אוניברסלית" מסורה כשהגעתי לישראל. האמת היא שהטלתי ספק בדגש ששמה היהדות על "ואהבת לרעך כמוך". למה לא לאהוב את כולם באותה עדיפות, רטנתי לעצמי.

יום אחד, נסעתי באוטובוס בירושלים. האוטובוס היה מלא וכמה מהנוסעים עמדו. באחת התחנות עלתה לאוטובוס אשה הרה. ציפיתי שצעיר דתי שישב בשורה השניה, ליד המעבר, יקום ויפנה לאשה את מושבו, אך הוא לא עשה זאת. הדקות עברו, ואני התרעמתי על חוסר אדיבותו (כמובן, שלא עלה בדעתי לוותר על מושבי – שלי; ככלות הכול, הייתי בת 37, והיו לי המון חבילות) "איזה צבוע!" רתחתי עליו. לבסוף, דקה לאחר מכן, אשה בגיל העמידה, שישבה מאחורי אותו איש, צעקה עליו משהו מרושע. הוא קם, והאשה ההרה התיישבה במקומו.

לאהוב את כל היהודים, משמעו לאהוב את כל המגעילים, הקולניים והשטחיים, החל מהקבצנים המרופטים וכלה באינטלקטואלים המנופחים.

במשך הנסיעה, התחרטתי על הבוז שחשתי כלפי אותו איש, כמו גם על הצביעות שלי – עצמי: הייתי סלחנית לעצמי וקשה כלפיו. האמנתי באהבה אוניברסלית, אבל מדי פעם גלשתי לשנאה, לא רק כלפי אותו יהודי, אלא כלפי כל הקבוצה שייצג. כמה דקות לפני כן, "אהוב את אחיך היהודי" נראה לי כמו הוראה צרה ומוגבלת מדי.

כעת לבשה ההוראה מימדים מפלצתיים, הרבה מעבר למידותיו המצומצמות של לבי. לאהוב את כל היהודים, משמעו לאהוב את כל המגעילים, הקולניים והשטחיים, החל מהקבצנים המרופטים וכלה באינטלקטואלים המנופחים. כעת הבנתי, ודאגה מילאה את לבי, שאם לא אוכל לאהוב את כל 13 מיליוני היהודים בעולם, איך אוכל להתיימר לאהוב את כל ביליוני האנשים שעל כדור הארץ?

היומרה "לאהוב את כולם" דועכת לרוב לכדי אהבה מצומצמת מאוד. כמובן שישנם אנשים שעברו את כל המעגלים והגיעו לכדי אהבה מבוססת לכל האנושות אלו בדרך כלל יחידי סגולה או גדולי דור.

אהבה במילים היא אהבה וירטואלית. אהבה אמיתית היא עשיה. הרמב"ם מתייחס למצווה "ואהבת לרעך כמוך" כמתייחס לצרכיו הגופניים של הזולת, כיבודו ודיבור טובות אודותיו באוזני אחרים. "אהבה" שנשארת בלב, נרקבת בלב.

לכל אלה מאתנו השואפים לאהבה אוניברסלית, טוב נעשה אם נתחיל בביקור אצל אימא שלנו. הצעד הבא יהיה ביקור אצל אימא של מישהו אחר – במיוחד אם היא שוכבת בבית חולים...