ביום האחרון לשנה (לפני כמה שנים) אחרי הצלצול שחתם את השיעור והכריז רשמית על פתיחת החופש הגדול, נתקלתי לפני היציאה את בית הספר בפעם האחרונה, במנקה שליווה אותנו כל השנה. הוא חייך אליי, הניח בצד את המגב עם הסמרטוט והושיט לי יד לשלום. הושטתי לו יד בחזרה ותוך כדי לחיצה גיליתי לבושתי שאין לי מושג איך קוראים לו:

"תשמע" אמרתי לו: "לא נעים לי, אבל האמת היא שאין לי מושג מה השם שלך? פדיחה...".

"אדסו" ענה ואמר לי בחיוך מריר: " אל תרגיש לא נעים. כמעט אף אחד לא יודע איך קוראים לי".

"באמת?" שאלתי בתמיהה: "איך זה יכול להיות? אני רואה אותך כאן כבר כמעט שנה".

"וואלה לא יודע" המשיך בכאב: "כנראה שאני כמו העציצים. רואים אותם אבל לא באמת רואים...לא ניגשים. לא שואלים. כבר התרגלתי".

*

הרגשתי איך שהשיחה אתו הרסה לי קצת את היציאה לחופש. הנה אני, מחנך ומורה שמטיף לתלמידים שלי על אידאלים וערכים וסולידריות חברתית, מגלה אינטליגנציה רגשית של נעל בית ולא מסוגל אפילו להתעניין לשלומו של אדם נחמד שאני רואה כל יום ופשוט מתעלם ממנו כאילו הוא כלום. אוויר. כאילו לא מדובר בבן אדם עם רגשות ולב אלא באיי רובוט. מגב אנושי. ובכל יום הבן אדם הזה חוזר הביתה למשפחה שלו בהרגשה שהוא לא שווה הרבה. עציץ. חפץ בתפאורה של בית הספר. איך אפשר לחיות כך?

*

השבוע שמעתי בחדר המורים מחבר שלי על בית ספר יסודי בדרום הארץ שהמחנך שלהם החליט לנצל את השבועיים האחרונים לסוף השנה ללמידה משמעותית לתלמידים. אז הם החליטו על יום אחד, שבו הם הולכים להפתיע את המנקה שלהם ופשוט לנקות את בית הספר במקומו. כל התלמידים ביחד. מבחינתם זה כיף: לא לומדים. אבל בנוסף הם גם עושים משהו עם משמעות וסיפוק אמיתי: מעניקים למנקה הזה משמעות צבע וטעם לחיים שלו: הנה, אנחנו רואים אותך, חושבים עליך וגם מתאמצים בשבליך. בסוף, גם כתבו לו מכתב וביקשו סליחה על כל השנה שבטעות עברו לו ברטוב. מחנך תותח.

ואני נזכר שגם שמעתי בתוכנית של ידידיה וסיון רהב מאיר בגלי צה"ל לפני שנה בערך על רעיון מבורך של תלמיד תיכון שהציע לעשות שבוע הערכה בבית הספר לכל הצוות ה"נוסף" על צוות ההוראה וההנהלה, שהם בדרך כלל שקופים: השרת, אנשי תחזוקה, המזכיר/ה, המבשל/ת וכל מי שעובד מאחורי הקלעים ולא ממש מכירים אותם: מעניין לדעת אם הרעיון הוצא אל הפועל.

*

ועד שאני מדבר על חינוך ולמידה משמעותית, אני שם לב שיש לי כמה וכמה הזדמנויות נהדרות ללמד את התלמידים שלי ובעיקר את עצמי להיות בן אדם ולהקדים שלום למנקה, לאב הבית ולכל האנשים החשובים של בית הספר שלפעמים כל כך קל לנו לשכוח מקיומם.