החדשות הן כל כך הזויות, שגם אם הייתי מנסה להמציא אותן, לא הייתי מצליח.

בחדשות השבוע מככבת אונסק''ו של האיחוד האירופי, ארגון החינוך והתרבות של האו''ם.

אונסק''ו קבע שהר הבית הוא אתר מוסלמי ללא כל קשר ליהודים!

הבנתם? כי יש שם מסגד אל-אקצא, כבר כמה מאות שנים. אתר מוסלמי.

אין משמעות לכך שזהו המקום של שני בתי מקדש. אין משמעות לתפילת בני ישראל שמתפללים עליו שלש פעמים ביום, משך אלפי שנה. התנ''ך שהבטיח לנו את ארץ ישראל לא נכלל בחישובים.

הר הבית הוא אתר מוסלמי, ולא יהודי.

אגב, מדובר בחלק שמאחורי הכותל המערבי.

גם את הכותל עצמו הם רצו להכליל בקביעה זו. הכותל המערבי היה הופך רשמית לאתר מוסלמי –אבל מזה איכשהו ניצלנו, הערבים עצמם מחקו את הבקשה הזו מהרשימה. כנראה שאפילו לדברים הזויים יש גבול.

מדינת ישראל לא שתקה על העלבון האיום. היא נלחמה בהכרזות נגד, היא העבירה ביקורת, היא צעקה שאונסק''ו משכתבים את ההיסטוריה.

שתצעק. 26 מדינות תמכו בהחלטה, ו-6 מדינות התנגדו. למי איכפת מה יש לישראל לומר על הענין?

נחדד את האבסורד. כל אחד מבין, שההחלטה שלהם בכלל לא היתה קשורה לחקירת 'אמת' כלשהי. ההחלטה היא פוליטית בלבד. ובזה, מה לעשות, הערבים מנצחים את ישראל בגדול.

הר הבית מעתה נשאר אתר מוסלמי, על כל המשתמע. יש לכך משמעויות רבות בשטח. כגון גינוי לישראל שמונעים מוסלמים מלהגיע למקום, וכן הגבלה על האפשרות לחפור חפירות ארכיאולוגיות.

ובכן, מה ניתן לומר על מצב זה? מצב שהוא כל כך ברור, שכל אחד מבין שיש כאן אבסורד נורא. אז מה נשאר לנו לחדש?

יש כאן מסר לנו, לעם ישראל.

הדור שלנו רואה ערעורים על כל דבר שהיה נחשב עד כה אמת מוחלטת. כל נושא שהיה כה פשוט – עד כדי שאין מקום להרהר אחריו, וממילא אין צורך לדון בו.

לא עוד.

כל דבר ניתן לדיון.

?היתה שואה – מי אמר? אולי כן, ואולי לא.

ארץ ישראל ועם ישראל קשורים זה לזה. רגע, מי אמר? אולי כן, ואולי לא.

הרשימה עוד ארוכה. מי באמת מוסמך לקבוע מהן אמות המידה של העולם? איזו אמת אבסלוטית יש שנוכל להציג כבסיס לבנות עליו?

התשובה האחת שיש, היא תשובה שמדינת ישראל אינה משתמשת בה.

התשובה היא: כך כתוב בתנ''ך.

התנ''ך הוא בעצם סמכות שעליו לא ניתן לערער. הוא נחשב סמכות אצל כולם. הוא בעצם המסמך היחידי הקיים בעולם, שכולם מסכימים שיש לו משמעות.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ידע את זה היטב.

אע''פ שהוא לא היה שומר תורה ומצוות, הוא כיבד את התנ''ך, והיה לו חוג לימוד תנ''ך כל שבוע בביתו.

הוא עשה שימוש בזה גם כלפי אומות העולם.

ויקיפדיה מספרת על אחד הרגעים המפורסמים בהיסטוריה בו בא נושא זה לשימוש:

היה זה כאשר הלורד פיל, הסמכות של המנדט האנגלי ששלט בארצנו, ניסה לברר את העמדות של היהודים והערבים - הצדדים השונים שנלחמו על הארץ.

הלורד פיל שאל את בן גוריון: איפה נולדת?

-בפולין.

אז באיזו זכות אתה בא כאן, לגרש את הערבים שנולדו כאן? האם יש בידך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה מזה דורות?

"על דוכן העדים היו מונחים ספר התנ''ך והקוראן עליהם הושבעו העדים. בן-גוריון נטל את ספר התנ''ך בידו וענה: 'זה הקושאן (הוכחת הבעלות) שלנו!".

כך ענה בן-גוריון לועדת פיל בשנת 1936, והוא, הלורד פיל האנגלי, קיבל את הדברים.

זו תשובה נכונה עד היום. התשובה היחידה שמתקבלת, שאין מקום להתווכח עליה.

אנשים השתנו, הדורות השתנו, התנ''ך כבר אינו מקבל אצל כל האומה את מקום הכבוד שהיה לו פעם.

אם מותר לייעץ לממשלה, הרי שהייתי אומר לה לחזור למקורות.

המסר שלנו לעולם כולו, הוא חד וחלק: כך כתוב בתנ''ך!

אולי אונסק''ו יזכירו לנו את מה שאנחנו צריכים לזכור, שהתנ''ך הוא – ורק הוא – הבסיס לכל דיון?