כמה ימים אחרי ויכוח מטופש ביני לבין בעלי, עברתי את הלילה הנורא ביותר בחיי.

בעלי רופא ולפעמים קוראים לו להגיע לבית החולים באמצע הלילה. בערך ב-2 לפנות בוקר הביפר שלו צפצף, והוא יצא במהירות ממיטתו, התלבש ורץ אל תוך הלילה.

ואיזה לילה זה היה! מבחוץ נשמעו קולות של גשם זלעפות, שמדי פעם נקטעו ברעמים עזים ובהבזקי ברק מסנוורים. ישבתי בבית ערה, ושמעתי יללות סירנה.

לא הצלחתי להירדם, ומהר מאוד הדמיון שלי התחיל להשתולל: דמיינתי את המכונית של בעלי כרוכה סביב עמוד, תאונות רכב והחלקות (השם ישמור!). חשבתי על הריב שהיה לנו לפני כמה ימים, וחשבתי אם זה יהיה הזיכרון שיישאר לי ממנו לנצח. דמיינתי את עצמי אומרת לאנשים, בדמעות, "הייתה לי הרגשה רעה באותו לילה: ידעתי שתהיה לו תאונה".

ברוב ייאושי הגעתי להחלטה. "אלוקים, אם תעשה שהכול יהיה בסדר הלילה, אני לא אבזבז את הימים שנותרו לי עם בעלי. אני אנסה לא לקבל כמובן מאליו את הימים עם הילדים שלי, וגם לא את הימים שנשארו לי ליהנות מהבריאות שלי ומכל הברכות שנתתי לי."

כשבעלי התקשר להודיע לי שהוא הגיע לבית החולים בשלום, התמלאתי פתאום בדאגה עמוקה - איך אצליח לעמוד בכל ההבטחות שלי?

לשנות כיוון

אלפרד נובל, יצרן הנשק השוודי בן המאה ה-19 שהמציא כידוע את הדינמיט, נתן לכולנו דוגמא כיצד אדם יכול להפוך את חייו, אפילו בסוף גיל העמידה. כשנובל היה בן 55, פורסמה בטעות באחד העיתונים ידיעה על פטירתו. נובל קרא את המאמר והזדעזע. הוא לא הותיר אחריו אישה וילדים, ואחיו נפטר כמה שנים קודם בפיצוץ שהתרחש באחד מהניסויים שהם ערכו. נובל הבין ששמו ייזכר לעד בתור ספסר של מוות וחורבן.

אלפרד נובל החליט מייד לשנות את מיקוד חייו. את הונו הוא הקדיש לייסודה של סדרת פרסים שיוענקו למדענים ולסופרים הטובים ביותר בכל שנה: פרסי נובל. הוא הצליח לשנות את מורשת הייסורים שבאה לעולם בעקבות הדינמיט, למורשת של שאיפה למטרה נעלה ולתכלית.

איך, שאלתי את עצמי, אני יכולה להשתמש בדוגמא שלו ולכוון מחדש את החיים שלי למשמעות רבה יותר? איך אני יכולה ללמוד להוקיר כל יום, לחיות את חיי במלואם, במקום לבזבז זמן או אנרגיות בכיוון הלא נכון?

נזכרתי בהתנסות שהייתה לנו לפני מספר שנים, כשהתברר לנו שעל בעלי לעבור ניתוח לב כדי להציל את חייו. הניתוח נקבע לכמה שבועות אחרי האבחנה, ואנחנו המתנו להגעתו.

לכל אחד מאיתנו היה חשש פנימי שלא הובע במילים, שמא לא נותר לנו זמן רב להיות יחד

שנינו היינו מתוחים. בכל בוקר לפני שהוא יצא לעבודה, אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו, ודאגתי לתכנן ערבים מקסימים כשהוא חזר הביתה. תהיו בטוחים, שבמשך השבועות האלה בהם ידענו שהוא עומד לעבור ניתוח לב בקרוב, לא בזבזנו זמן על מריבות או אפילו על פעולות חסרות משמעות. לא בהינו בטלוויזיה, או בזבזנו זמן בגלישה באינטרנט. היינו יחד בשבועות המתוחים האלה, וניסינו לנצל כל רגע.

במידה מסוימת אלה היו השבועות הטובים ביותר והממוקדים ביותר בחיי הנישואין שלנו. אבל הם גם היו מתוחים – משום שבכל אחד מאיתנו היה חשש פנימי שלא הובע במילים, שמא לא נותר לנו זמן רב להיות יחד.

איך נוכל לזכור שימינו ספורים באמת, ויחד עם זאת לא להיכנע לאומללות? איך נוכל ללמוד להעריך כל רגע, בלי שהצער והחרדה ישתקו אותנו?

תשובה יהודית

המשנה בפרקי אבות אומרת, "איזהו עשיר? השמח בחלקו." כולנו עשירים ומבורכים. כולנו קיבלנו את הכסף, הכלים והכישורים להם אנחנו זקוקים. חלק ניכר מההנאה בחיים הוא לעצור ולהעריך את מה שכבר יש לנו, בין אם מדובר בחברים, קרובים, בריאות, פרנסה או כל דבר אחר.

שלוש החלטות עזרו לי להפסיק להתייחס לחיים כאל מובנים מאליהם, ולהתחיל לחיות בצורה משמעותית יותר.

  1. בכל יום אני מנסה לקחת פסק זמן קצר כדי לחשוב על הדברים הטובים בחיי. הם לא קיימים מכורח המציאות, ואני יודעת שיום אחד הם כבר לא יהיו. לכן, ניסיתי לעצור ולהתפעל מהם (זה שימושי במיוחד כשמשהו לא מסתדר לנו בדיוק כמו שהיינו רוצים. לדוגמא: כשהקטן שלי מפיל צנצנת ריבה על הרצפה, וממלא את המטבח בתערובת של ריבה ורסיסי זכוכית, זה הרגע להזכיר לעצמי כמה אני מאושרת, באמת, שיש לי ילד בן שנתיים!).

  2. למדתי לראות במושג "להרוג זמן" קללה ממש. למה שנרצה לבזבז את הזמן - את המשאב הכי יקר שלנו? אני מנסה לתכנן את הזמן שלי כך שהוא יוכל להיות יותר משמעותי.

  3. ולסיום, אני מנסה לחשוב איך הייתי מרגישה אילו נשאר לי רק יום אחד, היום שאני חיה כרגע. המחשבה הזאת תמיד עוזרת לי לסדר מחדש את סדר העדיפויות שלי ולהתמקד במה שחשוב באמת.

מספרים שרבי זושא מאניפולי, שחי במאה ה-18, סיפר שהיה לו חלום מפחיד. בחלומו הוא פגש את אלוקים ששאל אותו שאלה אחת. הוא לא שאל אותו, "למה לא היית משה רבינו או יהושע?" אלא שאלה הרבה-הרבה יותר מפחידה: "למה לא היית זושא?"

כל אחד מאיתנו מקבל חיים שעליו לנהל וכלים שבעזרתם הוא יוכל לעשות זאת, ועלינו מוטל להשתדל לחיות את המרב, לממש את עצמנו ולא לבזבז את הזמן.

אני יודעת שמאז אותו לילה חסר שינה, נותרו לי כמה ימים פחות לחיות, אבל נהניתי מהם יותר. המחשבה על הזמן שחולף אילצה אותי לקבוע סדרי עדיפויות, וכן - להתענג מכל רגע.

השעון מתקתק. לכל אחד מאיתנו ניתנו כוחות אדירים לחיות, לאהוב ולשנות לטובה את העולם סביבנו. כיצד תשתמשו בשעות שנותרו לכם?