"מדוע רבים כל כך מאיתנו לא רק שמאפשרים לבנות שלנו להתלבש ככה – כמו פרוצות, אם נהיה כנים עם עצמנו – אלא גם משלמים על זה בכרטיסי האשראי שלהם?" שואלת עיתונאית מפורסמת באחד ממאמריה.

לצערי, השאלה שלה הרבה יותר טובה מהתשובה.

בעוד שהיא מביעה כמה הסתייגויות ביחס לעברה האישי ולעברן של חברותיה, ומבטאת את תקוותה שדור זה ילמד את בניו ובנותיו להיות פחות מופקרים מהם, העיתונאית מודה שהיא לא ממש יודעת כיצד לעשות את זה. היא אפילו נהנית מדי פעם כשהיא רואה את בתה הצעירה מסובבת ראשים.

בסופו של דבר, אני חוששת שהעיתונאית מתקפלת מול הלחץ החברתי – מצד אחד היא איננה רוצה לחזק את המסר המיני שבתה מקבלת מהחברה, אולם מצד שני, היא לא מוכנה לומר שום דבר או לעשות משהו בנדון על מנת לעצור את זה.

אני לא מבינה למה פרסומת לנעליים למשל, צריכה להיות כמעט פורנוגרפיה, ויותר מזה – איך נשים מסוגלות להשלים עם זה?

רבים מעיקרונותיו המקוריים של הפמיניזם, עולים בקנה אחד עם אלה של התורה. אין לראות בנשים אובייקטים או להתייחס אליהן בצורה כזאת. יש להעריך נשים בשל מהותן הפנימית ולא החיצונית. השימוש בנשים כאמצעי למכירת מכוניות, בירה – או נעלי ספורט – פוגע בכולנו.

איננו יכולים להאשים רק את הגברים. אילו נשים היו מסרבות להשתתף בפרסומות הללו, הן לא היו קיימות. לו נשים היו מתלבשות בצורה שמבטאת את הנשמה ולא את הגוף שלהן, לגברים לא היתה ברירה אלא לקלוט את המסר.

ואם הורים, שלא כמו העיתונאית הנ"ל, היו פועלים על פי דעתם במקום רק לכתוב עליה, היינו מגדלים דור חדש של בנות בטוחות יותר ובנים ממוקדים יותר, במטרות חייהם ובהגשמת הפוטנציאל שלהם, במקום במבטים שהם שולחים אל העולם החיצוני.

יתכן שהעיתונאית מתלהבת לראות את בתה בת ה-12 או 13 מוציאה את העיניים ברחוב, אבל יהיו לכך השלכות הרבה פחות מהנות כשתהיה בת 16 או 17.

בתהילים כתוב "כל כבודה בת מלך פנימה", ואני מאמינה שזהו הפמיניזם המוחלט – הכרה אמיתית והערכה של המעלות והערכים הפנימיים שלנו, ולא הכרה בחיצוניות השטחית.

נראה שההורים של ימינו מתעוררים אט אט להבין שהלכנו לאיבוד. ואני מקווה שהם יוכלו להעניק לבנותיהם את האומץ, הכוח והחוכמה לעמוד מול הזרם.