
יום בלי אוטובוסים
מאת יעל ראקהצצה לבוקר ירושלמי בלי תחבורה תקינה
נושאים חמים
חג החנוכה מאשש את העובדה שבמשך אלפי שנים גורלה של ישראל – בעיקר החלקים אליהם התייחסה החלטת האו"ם מהשבוע האחרון – שזור בגורל היהודים.
למרות כל מה שעברתי בחיים, קרסול שבור הוא עדיין "עסק" מבחינתי. אני רכרוכית ומפוחדת.
אומרים שאף פעם לא באמת עוזבים את התיכון. אני חושבת שזה דווקא אפשרי
סבלתי מהתקפי חרדה ומדיכאון והרגשתי שאני הופכת למפלצת. מה עבר עלי?
נותרתי בכותל עם חריץ ממש ממש טוב ועם פתק שלא כתוב עליו כלום, וכשהרגשתי שהכל הופך בליל של הודיה ובקשה בלי שום מסר מסודר, מצאתי את עצמי אומרת לקיר, "טוב, נדבר אחרי זה".
כמה פעמים תפסתי את עצמי מיירט תשובות של תלמידים אם חדרו לי למרחב האווירי המקודש של הזמן וההספק?
הנאציזם הוא אולי הרוע האחרון שהכל מודים בו, אבל אפילו הוא זוכה ליחס אובייקטיבי בהקשרים כמו אמנות.
הרב אברהם שלמה זלמן צורף נרצח בי"ט אלול לפני 165 שנה ברובע היהודי בירושלים
נכון שאנחנו כבר אחרי, אבל אף פעם לא מאוחר מדי כדי ללמוד שהחיים הם מתנה מתחדשת בבחינת 'המחדש בטובו בכל יום תמיד' , ושאתה פשוט חייב לנצל כל רגע.
יום אחד יגיע הרגע שבו תצטרך להותיר את ילדיך לבדם ולתת להם לעשות את הצעדים הבאים בעצמם. הנה רשימת איחולים לילדתי לרגל תחילת כתה א'.
האם הייתם חוששים ללדת תינוק עם מוגבלות? רבקה אטקינסון לא הייתה מהססת. אחרי הכל, היא סובלת ממוגבלות בעצמה, ולא חושבת שחייה שווים פחות בשל כך.
אוריה לימד את כולנו סוג ראייה אחרת: ככל שהאור הגשמי כבה כך החל אור פנימי חזק ועצום לבעור בתוכו והדביק את כל מי שרק סבב אותו.
קל להאמין שאי אפשר לשנות, קשה להזכיר לעצמנו שעד שלא מנסים - לא יודעים.
זוגות רבים מצפון הארץ שפתחו בהליכי גירושים לפני המלחמה הודיעו לבתי הדין כי החליטו לחזור בהם, בעקבות המלחמה. מדוע, ומה אפשר ללמוד מכך?
בזמן שהעם היהודי מתאבל על פטירתה, אני לא אשכח את הפגישה שלי עם האישה המדהימה הזו.
תחשבו על רעיון הזוי: אנשים נפגשים למטרה מסוימת, והם עוסקים כעת בה, ובה בלבד. רק בסיומה, הם ישובו אל המכשיר ויתעדכנו
לפעמים פשוט להיות נוכח, לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים, ברגעי האמת שהחיים מזמנים לך, היא הבחירה המחושבת והמשמעותית ביותר.
רוברט לוין נפל בשבי הנאצים. בעוד חייו על כף המאזניים, הדסקיות שלו הסגירו את עובדת היותו יהודי.
האם המתנה האולטימטיבית ליום האב היא שיתנו לו קצת שקט?! מסתבר שיש כבר הרבה אבות שלא מסכימים.
ההגזמה בכמויות מצד אחד והרשות לאוכל להפוך לכוכב מרכזי כל כך בחיים שלנו הם צדדים של אותו מטבע. שפע שמנוצל בצורה הלא נכונה.
מאבקם המוצלח של ההומלסים בצרפת הוכיח שוב את חשיבות הסולידאריות. צריך רוח גבית תומכת מאנשים שהמאבק לא נוגע להם ישירות כדי לחולל שינוי חברתי.
זוכה פרס נובל הלך לעולמו בגיל 87. תשוקתו לחיים וליהדות הותירו בי חותם בלתי נשכח.
אולי יותר מכל, אנו למדים ממנה שאם דברים רעים מאוד קורים לנו, יש בתוכנו את היכולת המדהימה, המסתורית, לאהוב, להיות מאושרים, להיות פעילים וממוקדים ולשמש מגנט לשמחה עבור אחרים.
האין דבר שלם יותר מלב שבור? האור בהיר הרבה יותר כשאנו מפנים מקום הן לשברים והן לשלם.
הלל יפה אריאל, ילדה קטנה בת שלוש עשרה וחצי הלכה לישון במיטתה ונרצחה באכזריות בחדרה.
בבוקר של מבצע אנטבה, שמענו ברדיו ששחררו את השבויים ושחייל אחד נהרג. אמרתי לאשתי: 'רק לא יוני. אם זה הוא – כל המבצע לא שווה'. ככה הרגשתי. היו לי המון מפקדים, אבל את אף אחד מהם אי אפשר להשוות לרמה שלו.
השיעור הפרטי שקבלתי בשבוע שעבר לגבי שפיטה על סמך הנחות מוטעות ודעות קדומות .
מרים הייתה ניצולת שואה, אלמנה, ללא ילדים, ועל מודעות האבל במושב נכתב: "כולנו בניה".
לא ישאלו אותנו למה לא היינו כמו מישהי אחרת. יישאלו אותנו למה לא היינו אנחנו. ובכל זאת: רבקה רביץ מעוררת השראה!
העולם מלמד נשים להיות רזות בכל מחיר, והמחיר נהיה כבד יותר ויותר. ג'יי. קיי. רולינג בחרה להתבטא בנושא, מתוך ידיעה שקולה ישמע.
כל כך קיוויתי שיכריזו באותו היום על פירוק הצבא, על שלום פתאומי או על השמדה מסיבית של כל קיני המחבלים של החמאס. אבל שום דבר מיוחד לא קרה כשנפרדתי לשלום מבני בכורי ושלחתי אותו לנח"ל החרדי.
דרכו המדהימה של ד"ר דניאל דנה, ממוסלמי שיעי לאזרח ישראלי גאה.
בדיוק עכשיו, בערב פסח, שר הבריאות יעקב ליצמן הכריז מלחמה על תעשיית המזון הישראלית. בעיני זה בהחלט צעד דתי, יהודי, שורשי. בלי להגזים, מדובר בחלק מהיציאה שלנו מעבדות לחירות.
"עכשיו תורי", לחשת לי רגע לפני שעלית על האוטובוס כשאני מתייפחת בין זרועותיך.
להתקפות הטרור בבריסל ולהסגר שבא בעקבותיהן יש השפעה הרסנית על הקהילה היהודית המונה 15,000 יהודים.
כשאתם מתמודדים עם טראומה, אתם נתונים בסכנת התפרקות ואולי אפילו חוששים לשפיות דעתכם. תחושה זו של פגיעות ושבריריות יכולה להוביל אתכם להתחבר למשהו גדול יותר מעצמכם.
ישראל קרישטל הוא בן 112, אופטימי תמיד, ורואה את חייו כנס.
לפעמים צריך לדבר על אנשים אחרים, או שלכל הפחות אין בכך כל רע. השאלה היא מה בדיוק אנחנו אומרים, והמציאות מלמדת שבדיבור על הזולת רובנו נוטים להפריז. המילים פשוט מתגלגלות החוצה בקלות רבה מדי.
ממשהו שצריך להתבייש בו, למשהו שמותר לדבר עליו ועד למשהו שמתחילים להבין אותו –ואנחנו קרובים יותר מתמיד לעשות צדק עם זיכרון השואה.
יותר משישים שנה אחרי השואה, העולם עדיין מחפש הסבר למפלצת הנאצית. חשיפת חומר חדש מעוררת שוב תקוות לפתרון התעלומה באופן שיספק את כולם.
אם המלאכיות של "ויקטוריה סיקרט" יכולות להתהלך חשופות על הבמה, מדוע לי אסור לכסות את איבריי ברבים?
ממה שאני שומעת וקוראת על דפנה מאיר, זכרונה לברכה, היא היתה אשה מדהימה שמסרה את נפשה, לא רק במותה אלא גם כל חייה.