יש שתי סיבות שיכולות להביא אדם להעניש את עצמו ולא להמתין עד לגזר הדין שיקבע עבורו ע"י רשויות החוק:

יכול להיות שהוא מכיר במלוא חומרת מעשיו, הוא מלא רגשי אשמה, צער וחרטה. ומתוך היכרות מסוימת שיש לו עם מערכת המשפט, הוא חושש שמא יקלו בעונשו ולא יהיה בכך כדי לכפר על מה שעשה. ובמילים פשוטות: ישנן דמוקרטיות מסוימות בהן לא קיים עונש מוות. זאת עשויה להיות סיבה אחת.

סיבה שניה יכולה להיות הבושה, חוסר האחריות והעדר הנכונות לשאת בתוצאות המעשים שלו. הפתרון לברוח מהעמידה למשפט אל המוות.

אבל המוות עצמו הוא רק התחנה הראשונה, ההתחלתית. ולכל אלו ששקלו לברוח אל זרועותיו המנחמות, השקרניות, אל הפנטזיה שבעיר המקלט המסתורית הזאת- מגיע התנא רבי אלעזר הקפר ומאלף אותנו בינה בפרק ד' בפרקי אבות, הפרק שנקרא בשבת הקרובה. והוא אומר ככה "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך... ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים".

נכון, שופטים ושוטרים בשר ודם יכולים לדון אותך רק בצורתך החיה והנושמת. הם חייבים גוף כדי להכריע בגזר הדין. מהמשפט שלהם אפשר לרוץ אל המוות, אל השאול, אפשר להתחמק. אבל מהמשפט האמיתי, הנוקב המהדהד- אי אפשר לברוח. מהדין של בורא עולם אין שום דרך מילוט. ועוד יותר מזה- אין שכחה מלפני האל, אין הקלטות שהושמדו, אין עדים שהושתקו. הכל קיים ברור ובהיר. ומי שאמר והיה העולם, מי שאוהב את ברואיו שנבראו בצלמו, הוא הדיין שכל תמונת מעשינו פרושה לפניו בלי קפלים, בלי חלקים חבויים, והדין שלו אמת, אין לפניו עוולה.