לפני מספר חודשים התפרסמה הודעה מסקרנת בלוח המודעות הווירטואלי של קהילתנו בעיר העתיקה בירושלים:

שכנים יקרים,

אנשי מקצוע מארץ זרה שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל מגיעים לכאן בשקט לצורך התפתחות מקצועית. המארח והמתאם רוצה שיחוו את הפנים היפות של היהדות. הם יגיעו לכותל בערב שבת הבא. נשמח לארגן קבלת פנים ל- 17 אנשים.

ברנע שה-לבן

בעלי ואני התנדבנו לארח שלושה אנשים לארוחת שבת. השכן שלנו, ברנע – מדריך תיירים וארכיאולוג – הבהיר שלא נזכה לקבל מידע מוקדם כלשהו על זהותם של האורחים המסתוריים או מאיזו מדינה הם מגיעים.

יום לפני הגעתם, גילה לנו ברנע את הסוד: מדובר בנשים יזידיות מעיראק, שהובאו בחשאי לישראל, כדי לקבל הכשרה על תסמונת הדחק הפוסט-טראומטית (PTSD) ולעזור לאלפי נשים יזידיות ששועבדו על-ידי דעאש.

אני זוכרת בבהירות שלפני מספר שנים צפיתי בסרטון של אישה יזידית בפרלמנט העיראקי, צועקת ובוכה על שדעאש, שהיה אז בשיא כוחו, אנס נשים יזידיות ושלל מהן את כל זכויות האנוש שלהן. סרטון זה טלטל ופקח את עיניו של העולם ביחס לרוע המחריד של דעאש והניע את הנשיא אובמה להשתמש בכוחות האמריקאיים כדי לנסות לעצור בעד הארגון.

לייב ואני לא כל כך ידענו כיצד להתייחס לאורחינו. בשישי אחר הצהריים, גיגלתי "יזידי" ומצאתי כמה עובדות בסיסיות על ההסטוריה והדת שלהם. הם מאמינים בא-ל אחד ודתם מבוססת על מסורות שונות כולל האיסלאם (למרות שעל המוסלמים נאסר להתחתן עמם), ושורשיהם מגיעים למאה השמינית או השביעית. הם היו מיעוט רדוף, וחצי מיליון מאמינים התגוררו בצפון עיראק, בכפרים ליד מוסול וסינג'אר, עד שגורשו משם על-ידי המוני מחבלי דעאש שהרסו את כל מה שנקרה בדרכם. הם מאמינים שא-לוהים הפקיד את העולם בידי שבעה מלאכים, שאחד מהם נקרא בשם "מלאך הטווס". הנחתי את פרחי השבת שלי באגרטל המעוטר בציור של טווס והנחתי אותו במרכז שולחן השבת שלנו. זו הייתה המחווה הצנועה שלי, כדי לגרום לאורחים המסתוריים שלי להרגיש בנוח.

ברנע הביא אותם אל דלתנו – שלוש נשים רזות לבושות מכנסיים. שתיים מהן, ו' ו- ר', חייכו בחמימות. הן דיברו אנגלית ובירכו אותי בחיבוק. השלישית, נ', נראתה חיוורת ועייפה, ונראתה מבוגרת מ- 29 שנותיה (על גילה למדנו בהמשך).

נ' תיארה כיצד ניתנה לגברים ברירה – להמיר את דתם לאיסלאם או למות. נשים וילדות מעל גיל 9 נלקחו כשפחות מין.

הן היו כל כך פתוחות, כל כך חברותיות, כל כך להוטות לחוות כל דבר שרצינו לשתף על היהדות והשבת. באותו שלב הן היו בישראל, באוניברסיטת בר-אילן, רק ימים ספורים, אך היה זה ברור שהן מרגישות בטוחות איתנו. האם היה זה כיוון שזיהו בנו היהודים אמפתיה מולדת לכל מי שסובל?

שנים עשר מאיתנו ישבו ליד השולחן, כולל בננו הבכור ושישה אורחים יהודים. לייב ערך קידוש ואז נטלנו ידיים לפני אכילת החלה. במהלך הארוחה, כמנהגנו, פנינו לכל אדם בשולחן כדי שיציג את עצמו. למרות שברנע הזהיר אותנו לא לשאול שאלות, נראה היה שהנשים היזידיות להוטות לדבר על עצמן. ו', שדיברה אנגלית מצוינת, אמרה שהיא חיה בעיירה שדעאש התקרב אליה אך לא כבש. ר', שדיברה אנגלית מהוססת, ברחה מהכפר שלה עם משפחתה לפני שדעאש תקף. נ' דיברה רק כורדית וערבית, ו' תרגמה את דבריה. קולה של נ', בדומה לעיניה, היה חסר חיים, אולם היא התעקשה לספר את סיפורה כמו זקיף מותש השומר על האמת, מחויב להעיד. הכפר שלה נכבש על-ידי דעאש. היא סיפרה כיצד הם הפרידו את הגברים מהנשים והילדים. לגברים ניתנה ברירה – להמיר את דתם לאיסלאם או למות. הנשים והילדות מעל גיל 9 נלקחו ונוצלו (כיוון שמוחמד נשא לאשה ילדה בת 9, זהו הגיל המינימלי בו מותר לגברים מוסלמים לקיים יחסים עם ילדות).

משפחתה המורחבת של נ' מנתה 91 איש. רק 24 חזרו אחרי תבוסת דעאש. כל הגברים העדיפו את המוות על-פני האיסלאם.

בצאת השבת, שמענו משכנים אחרים שאירחו נשים יזידיות. אחת סיפרה את הסיפור של האורחת שלה: היא ושתי חברות נלקחו על-ידי דעאש כשפחות, ונוצלו ונושלו מכל צלם אנוש. בנקודה מסוימת, הן החליטו לברוח. בדרך היה עליהן לעבור בשדה מוקשים. שתי חברותיה דרכו על מוקשים והתפוצצו לנגד עיניה. היא המשיכה לרוץ ואיכשהו הצליחה להגיע למקום מבטחים.

האורחות שלנו היו חלק מתוך קבוצה של 18 מטפלות יזידיות ונוצריות, שהובאו לישראל על-ידי אוניברסיטת בר-אילן ועמותת ישראייד לצורך סדנה אינטנסיבית בת שבועיים על טיפול ב- PTSD (תסמונת דחק פוסט טראומטית), C-PTSD (תסמונת דחק פוסט טראומטית מורכבת), דיכאון, אובדנות, נדודי שינה וכו'. פרופסור ארי זיבוטופסקי וד"ר יעקב הופמן ארגנו את המיזם. המחקר שלהם על נשים יזידיות שנפלו בידי דעאש מצא שיותר מ- 50% מהן סובלות מ- C-PTSD ו- 23% נוספים סובלות מ- PTSD "רגיל". מבין 6500 הנשים והילדים שנחטפו על-ידי דעאש, 3500 הצליחו לברוח או שוחררו (3000 עדיין נעדרים), אולם אין כמעט שירותי סיוע נפשי שעומדים לרשות ניצולים אלה. "אנו מרגישים חובה מוסרית לא רק לחקור את השפעות רצח העם, אלא לחלוק את הידע שלנו כדי לסייע לאנשים הסובלים ממנו", אמר ד"ר הופמן.

הרגשתי כאילו אני שומעת עדות מניצולת שואה, שזה עתה ניצלה מהגיהנום.

כשהקשבתי לסיפורה של נ' ליד שולחן השבת שלנו, הרגשתי כאילו אני שומעת עדות מניצולת שואה, שזה עתה ניצלה מהגיהנום. קראתי אינספור ספרים על השואה וגם כתבתי ביוגרפיה של ניצול שואה, אולם הייתה זו הפעם הראשונה בחיי ששמעתי סיפור כזה בצורה "גולמית", לא מרוכך עקב חלוף הזמן והפילטרים המנטליים שהמוח משתמש בהם כדי לעכל את הבלתי ניתן לעיכול. כששמעתי את סיפורה של נ' וראיתי את פניה המיוסרות, הרגשתי ערבוביה של רגשות: אימה בגלל מה שנגרם לעמה, גועל ודחייה ממעשי הרוע המחליאים של דעאש, הכרה כיוון שהטרגדיה שלה הייתה דומה לטרגדיות שלנו היהודים, הקלה על כך שהעולם הגיב לזעקתם והכניע את דעאש, וראיית הנולד, מתוך ידיעה שלמרות שהקבוצה שלה הגיעה לישראל כדי ללמוד איך להתמודד עם טראומה, היא לעולם לא תוכל לנקות לחלוטין את נשמתה מהסיוט שעברה. אנחנו, בני הדור השני והשלישי לשואה, יודעים זאת.

אבו בכר אל-בגדדי, מנהיג דעאש, מת. אולם מורשת האימה והאכזריות שלו עדיין חיה.