מוקדם יותר השנה, אשתי השתתפה בתוכנית לחינוך יהודי. המרצה סיפר בדיחה לכאורה לא מזיקה:
"בני זוג החליטו להימנע מלהביא עוד ילדים אחרי הילד הרביעי שלהם, כי הם קראו מחקר שלפיו כל ילד חמישי שנולד באמריקה הוא אסייתי".
לא הייתה לו שום אפשרות לדעת שמבין ים הפרצופים הלבנים בקהל, אחת מהם נשואה לי.
יצרתי קשר עם המרצה כדי להודיע לו שהבדיחה שלו הייתה חסרת רגישות גזעית (היא רומזת שילד אסייתי זוהי תוצאה שלילית שרצוי להימנע ממנה). תגובתו הראשונה לא הייתה להתנצל, אלא להסביר.
"הבדיחה לא קשורה לגזע".
"היא לא מעליבה אסייתים".
“דווקא סיפרתי אותה לכמה חברים אסייתיים!"
"אני מלמד קורסים על רב-גוניות תרבותית, אז אני מתמצא היטב בנושאים נפיצים כמו גזענות".
האירוניה במשפט האחרון חמקה מפניו.
הגבתי בציטוט הכלל המרכזי של כל קומדיה: אם אתה צריך להסביר את הבדיחה שלך, הבדיחה שלך לא מצחיקה. המסקנה הפחות ידועה היא: אם אתה צריך להסביר למה הבדיחה שלך לא גזענית, אז כנראה שהבדיחה שלך גזענית.
בסופו של דבר הוא כן התנצל. "אני מתנצל אם פירשת את הבדיחה שלי שלא כהלכה". במילים אחרות, האשמה נחה על כתפיו של האדם שסבר כי הבדיחה מעליבה, לא על מספר הבדיחה. הייתה זו התנערות מאחריות - מצד אדם שאמור להיות מחנך במקצועו, לא פחות.
אינני סבור שהמרצה גזען, לפי כל הקריטריונים, הוא אדם מכובד והגון, יהודי שומר מצוות - ההפך המוחלט מגזען. כמובן שהוא אינו סוכן של שנאה. ובדיחה אחת בטעם רע אינה מעידה על גזענות.
אולם גזענות מתקיימת על רצף. הגזענות הבוטה של הניאו-נאצים, הקו-קלוקס-קלאן וקנאים ביתיים מחזיקי נשק נמצאת בקצה אחד. בקצה השני הוא גזענות שהיא הרבה יותר מעודנת: מדובר בהטיות מולדות ולא מודעות שמעצבות את השקפת העולם של כל מי שגדל בחברה לבנה בעיקרה.
זה לא נובע מרוע לב. רוב האנשים אפילו לא מודעים לכך. זה בא לידי ביטוי בדרך כלל כחוסר רגישות גזעית - עיוורון משווע לנקודת המבט של מיעוטים. היא באה לידי ביטוי בהערות, שאלות ובדיחות שנראות בלתי מזיקות, אך למעשה הן מזיקות מאוד.
וזה, למרבה הצער, נפוץ מאוד בחברה היהודית. אפילו כלפי יהודים שאינם אשכנזים. בארץ זה בדרך כלל מגיע כהערות עדתיות כלפי עדות המזרח או אתיופים.
חיי כגֵר הם קסומים. ב- 12 השנים מאז הצטרפתי לעם היהודי, נהניתי מחיבוקם האוהב של אינספור משפחות ואנשים שעשו מעל ומעבר כדי לגרום לי להרגיש חלק חשוב מהמרקם הגדול יותר של היהדות. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות והפגינו כלפיי רק קבלה וידידות.
זה לא מפתיע שמעולם לא חוויתי גזענות גלויה מצד חבריי היהודים. לא היו שום עלבונות בסגנון "לך הביתה, ברוס לי!" ששמעתי בתור ילד בפרברים, ואפילו מדי פעם בתור מבוגר ברחובות מנהטן. סובלנות היא סימן ההיכר של העם היהודי ואני יכול להעיד על אמיתות הדבר.
עם זאת, לומר שלא חוויתי שום גזענות משום סוג שהוא, יהיה שקר.
שמעתי ילדים שרים "צ'ינג צ'ונג, צ'ינג צ'ונג!" בנוכחותי ליד שולחן השבת. שמעתי מבוגרים מקנטרים מישהו על כך שהוא כה עייף שהעיניים שלו נראות "כמו של סיני". נשאלתי על ידי בעל מסעדה סינית כשרה בעיר הסמוכה אם אני לקוח או אחד הטבחים. החמיאו לי על כך שאני מדבר בלי מבטא (עזבו את זה שנולדתי וגדלתי בניו יורק).
במהותן, הערות "תמימות" אלה נוגעות בעצב חשוף שמשותף לכל המיעוטים באמריקה. הן מקטלגות אותנו לפי מאפיינים גופניים, צלילי שפה או מקצועות. הן שוללות מאיתנו את האנושיות שלנו ומצמצמות אנשים לסטראוטיפים ולסטיגמות. הן גורמות לנו להרגיש שונים, "אחרים" ופחות טובים. אנו מותנים לחשוב על עצמנו בתור אאוטסיידרים, והערות אלה מחזקות חוסר ביטחון זה.
וההשפעות מוגברות פי כמה וכמה כשמדובר בילדים.
הבן הצעיר שלנו חזר הביתה מגן השעשועים יום אחד והראה לנו טריק חדש שלמד מחבריו. באמצעות אצבעותיו, הוא הרים את פינות עיניו - מחווה ידועה ברחבי העולם שמטרתה ללגלג על אסייתיים. תודה לאל, בני עדיין צעיר מכדי להבין מה פירוש הדבר. ייתכן אפילו שהילדים מהם למד אותה אינם מודעים להשלכותיה הפוגעות.
אולם הם עשו זאת. אף מורה או הורה לא עצר זאת. ואני דואג לגבי כל ההקנטות והעלבונות - מתוך צחוק או ממניעים אחרים - שיגיעו בשנים הבאות.
ככה זה מתחיל. מעשה תמים של ילדים הופך לחוסר רגישות של מבוגרים. מחנך עומד מול חדר מלא בהורים ומשתמש בקבוצת מיעוט כשורת המחץ בבדיחה וכמעט כל ההורים צוחקים. אותם הורים מנציחים את הבורות בכך שהם מעבירים אותה לדור הבא: ילדיהם. חבריהם של הילדים שלי.
ייתכן שהמרצה אינו גזען. ייתכן שההורים לא גזענים. אולם האפשרות שהבדיחה גזענית אף לא חלפה במוחותיהם. זה אולי לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שקהילות אורתודוכסיות רבות נוטות להיות מבודדות והומוגניות. ילדים לרוב מוגנים מפני העולם החיצון שהוא הרבה יותר מגוון ממה שהם רואים בבית. כשהם גדלים ללא אינטראקציה עם אנשים ממוצא אסייתי, היספני או אפריקני, הם מעולם לא לומדים מה (או מה לא) מקובל לומר להם מבחינה חברתית.
זה לא עוזר שחינוך יהודי פורמלי יכול לפעמים לסבך את המצב. יש בתי ספר שמטפחים גישה של "אנחנו נגדם", שממשיגה את כל הלא-יהודים בתור רשעים. נכון, יהודים ולא-יהודים הם שונים ויש להם משימות שונות בעולם הזה. אולם טענת היהודים להיותם "העם הנבחר" אינה הופכת אוטומטית את כל שאר העמים לתת-אנושיים. אחרי הכל, גם לא-יהודים נוצרו בצלם אלוהים.
עם זאת, שמעתי ילדים מצהירים ש"השם נתן את התורה ליהודים, לא לגויים", או ש"הגויים הרסו את בית המקדש". הטון שלהם העיד על כך שמלמדים אותם כי גויים פירושם "אותם אנשים שהם פחות טובים מאיתנו".
אני מתפלל שילדיי לעולם ילמדו מסר זה. אחרי הכל, אבא שלהם היה פעם גוי.
בעבר נמנעתי מלומר את דבריי מחשש שמא אתפס כ"רגיש מדי" או "יותר מדי פוליטיקלי קורקט". שמעתי כמה יהודים טוענים שהתבטאויות של תקינות פוליטית הן דרך של בני דור ה- Y או של הליברלים לשלול את חופש הדיבור מכל אדם שאינו מסכים עמם. לכך אני אומר:
קל לאדם לבן לומר זאת.
תקינות פוליטית מאפשרת למיעוטים מושתקים שמבחינה הסטורית קולם תמיד נבלע ברוב הרועש, לבטא את עצמם. אנו חיים בעידן שבו קבוצות שוליים מרגישות לבסוף מועצמות וראויות לומר את דברן. לעשות לנו שיימינג על היותנו "יותר מדי פוליטיקלי קורקט" זהו ניסיון לשמר את הסטטוס קוו הישן. וניסיון זה שולל את חופש הדיבור שלנו - ולא של הצד השני.
אני תוהה אם אותם יהודים היו כה סלחנים אם מעצב אופנה פופולרי היה מוציא ליין של פיג'מות פסים שדומות למדי האסירים ממחנות הריכוז בשואה.
אני תוהה אם אנשים שרוטנים על תקינות פוליטית באמת מודאגים לגבי חופש הדיבור - או שאולי התקינות הפוליטית מאלצת אותם להתבונן בלי כחל ושרק בהטיות ובדעות הקדומות שלהם עצמם.
נכון, לכולנו יש חופש דיבור - ליברלים או שמרנים, בני מיעוט או לבנים. אולם אין לנו את החופש לפגוע. יש לכם זכות לבטא את דעתכם. אולם אין לכם את הזכות לגרום לילדים שלי להרגיש שהם פחות טובים ממי שהם באמת. גרימת כאב באמצעות המילים שלנו נחשבת כאחד החטאים החמורים ביותר בתורה.
התלמוד מציין מספר סיבות לחורבן בית המקדש ואחת מהן היא חוסר יכולתם של היהודים לשים את עצמם בנעליהם של האחרים. כשל אמפתי זה - חוסר היכולת להבין באמת מה פירוש הדבר להיות אדם אחר - ממשיך להטריד אותנו עד עצם היום הזה.
אז בחרתי במילים, לא בשתיקה. העולם היהודי הופך להיות מגוון יותר ויותר - וכאבא לילדים שמגלמים בגופם שונות זו, אני מרגיש אחריות להצביע על חוסר רגישות גזעית כשאני רואה אותה. לא כדי לגרום צרות. לא כדי לבייש או להאשים. אלא כדי לחנך. כדי לעורר באנשים השראה לחשוב לפני שהם מדברים ולשקול כיצד יכולות מילותיהם להשפיע על אחרים.
בסופו של דבר, המרצה נכנע. אמנם הוא סירב לנטוש את הבדיחה לחלוטין, אולם הוא הסכים לשנות אותה כדי שתהיה פחות בעייתית עבור אסייתים. אני אסיר תודה - הן על הנכונות שלו להשתפר, והן על הלקחים שכולנו יכולים ללמוד ממצב זה:
כשאנו מדברים, חשוב לקחת את רגשותיהם של האחרים בחשבון.
חשוב להכיר את ההטיות והדעות הקדומות שלנו.
חשוב להאמין לאחרים כשהם מבטאים את הכאב שלהם ומשתפים אותנו בו.
ביחד, אנו יכולים להעלות את המודעות לרגישות גזעית בתוך הקהילה היהודית. נוכל לשבור את מעגל הבורות ולסלול את הדרך לאמפתיה ולאחדות.
עלינו רק להכיר בכך שגזענות היא לא נושא לבדיחות.
(7) שושה נאור, 5/10/2019 06:24
גזענות יהודית
שמחה על המאמר ושמחה שהצטרפת לעם נפלא ! העניין בגזענות "הקטנה" היומיומית של כולנו היא ש"הסמן הימני" שמורה לנו מה היא גזענות בכלל אבד, נעלם, התאדה היכן שהוא במרוץ החיים שהפך להיות העיקר ותירוץ לכל מכשלה מוסרית. עם זאת אני פועלת כבר כעשור בדרכי הפשטות שבאלוהות (נמצא בגוגל ) שמחזיקהה 24 ערכים בסיסיים. זו דרך חדשה יחסית אבל היא שמה את הסמן הימני למוסר בכלל ולגזענות בפרט בהתבוננות פנימית. המבט על החברה שמתנהלת בגסות ברמה יומיומית אל ציבורים שונים, תוך כדי קיטלוג גזעי, מיגדרי ועוד רבים, המבט הוא פנימה, אל תוכי ושאלת שאלות אמיצות ולא מתפשרות. מבט נוסף הוא מה זה בא ללמד אותי, מתוך הגישה: כל מה שבא לפיתחי, בא לפתח אותי! כי הרצון הבסיסי של כולנו הוא להתפתח ומתוך כך, זה אומר שאין טוב ואין רע, אלא יש למידה. הדרך הזאת עוקפת את הדיון של איך אני מראה לך היכן טעית, איך אתה יכול/חייב/רצוי לתקן אלא פונה אל תחום אחר שקוראים לו אחריות. במקום שבו אני לוקח אחריות, אני יכול להחזיק את "הסמן הימני" של מוסר הפנימי שלי ולראות באירוע כמו ההרצאה של הפרופסור המלומד, הזדמנות לבדוק היכן הנושא של גזענות פוגש אותי, לשאול שאלות של מהות, כמו מה היא שליטה תודעתית, היכן זה פוגש אותי, מה אני מבקש ללמוד מהאירוע. בדרך זו ספקטרום התשובות הוא מאד מעשיר וגם משמח כי העולם על כל הקילקולים שבו יכול להיות גם הזדמנות להתפתח, לשחק, ללמוד, הוא כמו ארגז חול בגן של בנך. בברכת שנה מבורכת ובתקווה שחידשתי מעט
(6) רות, 4/10/2019 14:12
תודה על המאמר החשוב, שמחתי לראות גר ממוצא אסייתי מאיר את עינינו
כאמא אני מוטרדת מהשימוש במילה גויים כשמדובר באויבי העם היהודי בצורה גורפת הגורמת לילדי לחשוב שכל מי שאינו חובש כיפה הוא סכנה פוטנציאלית כיצד אתה ממליץ להסביר זאת ? התפעלתי מאד מהמאמר! תודה רבה!
(5) חנה, 23/9/2019 13:17
היהדות מחנכת לרגישות רבה כלפי הזולת
הכותב האיר היטב את הכאב ואי הנוחות שיכולות מילים לגרום לזולת. לצערינו קיימת חולשה בדורינו לצורכי ורגשות הזולת, גדולי ישראל בדור העבר ובדורנו התריעו ומתריעים אין ספור פעמים, שיש צורך להתחזק בזהירות בכל הנוגע לנפש הזולת גופו ורכושו. בואו נקווה שהמאמר הזה יעורר מחשבה שנייה בין הקוראים לפני ביטוי ואו מעשה ותשקלנה הפעולות במאזני "בין אדם לחברו"... בכך נזרז את בוא הגואל.
(4) גודס מאיר, 23/9/2019 12:27
מילה בסלע
אריה הו היקר הי"ו תודה לך שהשמעת את דעתך בגאון ללא מורא אני מסכים עם כל מילה אני מלמד בישיבה תיכונית באר"י ב"ם הרבה יצא לי לשמוע מתלמידי שהיהדות גזענית וכד' אני עונה מוכיח מתקן שלא לא גם אם לא משכנע . הבעיה הבסיסית היא שאנו היהודים אפ' החרדים \ אורתודוכסים מושפעים מהתרבות המערבית הלבנה . חיזוק בלימוד ספר שמירת הלשון יכול להציל אותנו מכך (מכל הנכתב במאמר ) ולזכור שהחפץ חיים היה איש שיחה מלבב כתיבה וחתימה טובה
(3) קדים עמירם, 17/9/2019 09:41
אנטי שמי
מרוב שימוש במילה אנטישמי אני לא מבין את הפרוש יהודי ששונא ערבים איזה ערבים הם שמים שכל כך שונאים אותם ורק יהודים הם אנטי שמים???
(2) מילכה, 16/9/2019 21:57
תודה על הכתבה, נושא חשוב ביותר
(1) ד"ר שמעון גת, 16/9/2019 16:36
מזדהה עם כל מילה
תפיסת העולם שאנו העם הנבחר מקבלת, ללא ספק, פרשנות עקומה וגזענית לחלוטין, ברגע שבו אומר אדם: "היהודים הם גזע מיוחד". הפוסל במומו פוסל. אם בודקים לעומק את נימוקיהם של אלה הרואים ביהודים נעלים על "הגויים", מתברר שזהו היפוך הטענות של אלה שהאמינו שהם "הגזע העליון (die höchste Rasse). הטענה שיש לגזע כלשהו עליונות על האחר סותרת את האמירה שהקב"ה ברא את כל בני האדם בצלם. הגזענות היהודית אינה טובה בדבר מכל גזענות אחרת. עלינו להקיא מתוכנו את המסיתים ומדיחים שבשם ה"עליונות היהודית" עושים הון פוליטי ואף מבצעים פשעים של ממש.