מוקדם יותר השנה, אשתי השתתפה בתוכנית לחינוך יהודי. המרצה סיפר בדיחה לכאורה לא מזיקה:

"בני זוג החליטו להימנע מלהביא עוד ילדים אחרי הילד הרביעי שלהם, כי הם קראו מחקר שלפיו כל ילד חמישי שנולד באמריקה הוא אסייתי".

לא הייתה לו שום אפשרות לדעת שמבין ים הפרצופים הלבנים בקהל, אחת מהם נשואה לי.

יצרתי קשר עם המרצה כדי להודיע לו שהבדיחה שלו הייתה חסרת רגישות גזעית (היא רומזת שילד אסייתי זוהי תוצאה שלילית שרצוי להימנע ממנה). תגובתו הראשונה לא הייתה להתנצל, אלא להסביר. 

"הבדיחה לא קשורה לגזע".

"היא לא מעליבה אסייתים". 

“דווקא סיפרתי אותה לכמה חברים אסייתיים!"

"אני מלמד קורסים על רב-גוניות תרבותית, אז אני מתמצא היטב בנושאים נפיצים כמו גזענות".

האירוניה במשפט האחרון חמקה מפניו.

הגבתי בציטוט הכלל המרכזי של כל קומדיה: אם אתה צריך להסביר את הבדיחה שלך, הבדיחה שלך לא מצחיקה. המסקנה הפחות ידועה היא: אם אתה צריך להסביר למה הבדיחה שלך לא גזענית, אז כנראה שהבדיחה שלך גזענית. 

בסופו של דבר הוא כן התנצל. "אני מתנצל אם פירשת את הבדיחה שלי שלא כהלכה". במילים אחרות, האשמה נחה על כתפיו של האדם שסבר כי הבדיחה מעליבה, לא על מספר הבדיחה. הייתה זו התנערות מאחריות - מצד אדם שאמור להיות מחנך במקצועו, לא פחות.

אינני סבור שהמרצה גזען, לפי כל הקריטריונים, הוא אדם מכובד והגון, יהודי שומר מצוות - ההפך המוחלט מגזען. כמובן שהוא אינו סוכן של שנאה. ובדיחה אחת בטעם רע אינה מעידה על גזענות.

אולם גזענות מתקיימת על רצף. הגזענות הבוטה של הניאו-נאצים, הקו-קלוקס-קלאן וקנאים ביתיים מחזיקי נשק נמצאת בקצה אחד. בקצה השני הוא גזענות שהיא הרבה יותר מעודנת: מדובר בהטיות מולדות ולא מודעות שמעצבות את השקפת העולם של כל מי שגדל בחברה לבנה בעיקרה. 

זה לא נובע מרוע לב. רוב האנשים אפילו לא מודעים לכך. זה בא לידי ביטוי בדרך כלל כחוסר רגישות גזעית - עיוורון משווע לנקודת המבט של מיעוטים. היא באה לידי ביטוי בהערות, שאלות ובדיחות שנראות בלתי מזיקות, אך למעשה הן מזיקות מאוד.

וזה, למרבה הצער, נפוץ מאוד בחברה היהודית. אפילו כלפי יהודים שאינם אשכנזים. בארץ זה בדרך כלל מגיע כהערות עדתיות כלפי עדות המזרח או אתיופים.

חיי כגֵר הם קסומים. ב- 12 השנים מאז הצטרפתי לעם היהודי, נהניתי מחיבוקם האוהב של אינספור משפחות ואנשים שעשו מעל ומעבר כדי לגרום לי להרגיש חלק חשוב מהמרקם הגדול יותר של היהדות. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות והפגינו כלפיי רק קבלה וידידות. 

זה לא מפתיע שמעולם לא חוויתי גזענות גלויה מצד חבריי היהודים. לא היו שום עלבונות בסגנון "לך הביתה, ברוס לי!" ששמעתי בתור ילד בפרברים, ואפילו מדי פעם בתור מבוגר ברחובות מנהטן. סובלנות היא סימן ההיכר של העם היהודי ואני יכול להעיד על אמיתות הדבר.

עם זאת, לומר שלא חוויתי שום גזענות משום סוג שהוא, יהיה שקר. 

שמעתי ילדים שרים "צ'ינג צ'ונג, צ'ינג צ'ונג!" בנוכחותי ליד שולחן השבת. שמעתי מבוגרים מקנטרים מישהו על כך שהוא כה עייף שהעיניים שלו נראות "כמו של סיני". נשאלתי על ידי בעל מסעדה סינית כשרה בעיר הסמוכה אם אני לקוח או אחד הטבחים. החמיאו לי על כך שאני מדבר בלי מבטא (עזבו את זה שנולדתי וגדלתי בניו יורק). 

במהותן, הערות "תמימות" אלה נוגעות בעצב חשוף שמשותף לכל המיעוטים באמריקה. הן מקטלגות אותנו לפי מאפיינים גופניים, צלילי שפה או מקצועות. הן שוללות מאיתנו את האנושיות שלנו ומצמצמות אנשים לסטראוטיפים ולסטיגמות. הן גורמות לנו להרגיש שונים, "אחרים" ופחות טובים. אנו מותנים לחשוב על עצמנו בתור אאוטסיידרים, והערות אלה מחזקות חוסר ביטחון זה.

וההשפעות מוגברות פי כמה וכמה כשמדובר בילדים. 

הבן הצעיר שלנו חזר הביתה מגן השעשועים יום אחד והראה לנו טריק חדש שלמד מחבריו. באמצעות אצבעותיו, הוא הרים את פינות עיניו - מחווה ידועה ברחבי העולם שמטרתה ללגלג על אסייתיים. תודה לאל, בני עדיין צעיר מכדי להבין מה פירוש הדבר. ייתכן אפילו שהילדים מהם למד אותה אינם מודעים להשלכותיה הפוגעות. 

אולם הם עשו זאת. אף מורה או הורה לא עצר זאת. ואני דואג לגבי כל ההקנטות והעלבונות - מתוך צחוק או ממניעים אחרים - שיגיעו בשנים הבאות.

ככה זה מתחיל. מעשה תמים של ילדים הופך לחוסר רגישות של מבוגרים. מחנך עומד מול חדר מלא בהורים ומשתמש בקבוצת מיעוט כשורת המחץ בבדיחה וכמעט כל ההורים צוחקים. אותם הורים מנציחים את הבורות בכך שהם מעבירים אותה לדור הבא: ילדיהם. חבריהם של הילדים שלי. 

ייתכן שהמרצה אינו גזען. ייתכן שההורים לא גזענים. אולם האפשרות שהבדיחה גזענית אף לא חלפה במוחותיהם. זה אולי לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שקהילות אורתודוכסיות רבות נוטות להיות מבודדות והומוגניות. ילדים לרוב מוגנים מפני העולם החיצון שהוא הרבה יותר מגוון ממה שהם רואים בבית. כשהם גדלים ללא אינטראקציה עם אנשים ממוצא אסייתי, היספני או אפריקני, הם מעולם לא לומדים מה (או מה לא) מקובל לומר להם מבחינה חברתית. 

זה לא עוזר שחינוך יהודי פורמלי יכול לפעמים לסבך את המצב. יש בתי ספר שמטפחים גישה של "אנחנו נגדם", שממשיגה את כל הלא-יהודים בתור רשעים. נכון, יהודים ולא-יהודים הם שונים ויש להם משימות שונות בעולם הזה. אולם טענת היהודים להיותם "העם הנבחר" אינה הופכת אוטומטית את כל שאר העמים לתת-אנושיים. אחרי הכל, גם לא-יהודים נוצרו בצלם אלוהים. 

עם זאת, שמעתי ילדים מצהירים ש"השם נתן את התורה ליהודים, לא לגויים", או ש"הגויים הרסו את בית המקדש". הטון שלהם העיד על כך שמלמדים אותם כי גויים פירושם "אותם אנשים שהם פחות טובים מאיתנו". 

אני מתפלל שילדיי לעולם ילמדו מסר זה. אחרי הכל, אבא שלהם היה פעם גוי. 

בעבר נמנעתי מלומר את דבריי מחשש שמא אתפס כ"רגיש מדי" או "יותר מדי פוליטיקלי קורקט". שמעתי כמה יהודים טוענים שהתבטאויות של תקינות פוליטית הן דרך של בני דור ה- Y או של הליברלים לשלול את חופש הדיבור מכל אדם שאינו מסכים עמם. לכך אני אומר:

קל לאדם לבן לומר זאת.

תקינות פוליטית מאפשרת למיעוטים מושתקים שמבחינה הסטורית קולם תמיד נבלע ברוב הרועש, לבטא את עצמם. אנו חיים בעידן שבו קבוצות שוליים מרגישות לבסוף מועצמות וראויות לומר את דברן. לעשות לנו שיימינג על היותנו "יותר מדי פוליטיקלי קורקט" זהו ניסיון לשמר את הסטטוס קוו הישן. וניסיון זה שולל את חופש הדיבור שלנו - ולא של הצד השני. 

 אני תוהה אם אותם יהודים היו כה סלחנים אם מעצב אופנה פופולרי היה מוציא ליין של פיג'מות פסים שדומות למדי האסירים ממחנות הריכוז בשואה.

אני תוהה אם אנשים שרוטנים על תקינות פוליטית באמת מודאגים לגבי חופש הדיבור - או שאולי התקינות הפוליטית מאלצת אותם להתבונן בלי כחל ושרק בהטיות ובדעות הקדומות שלהם עצמם.

נכון, לכולנו יש חופש דיבור - ליברלים או שמרנים, בני מיעוט או לבנים. אולם אין לנו את החופש לפגוע. יש לכם זכות לבטא את דעתכם. אולם אין לכם את הזכות לגרום לילדים שלי להרגיש שהם פחות טובים ממי שהם באמת. גרימת כאב באמצעות המילים שלנו נחשבת כאחד החטאים החמורים ביותר בתורה. 

התלמוד מציין מספר סיבות לחורבן בית המקדש ואחת מהן היא חוסר יכולתם של היהודים לשים את עצמם בנעליהם של האחרים. כשל אמפתי זה - חוסר היכולת להבין באמת מה פירוש הדבר להיות אדם אחר - ממשיך להטריד אותנו עד עצם היום הזה.

אז בחרתי במילים, לא בשתיקה. העולם היהודי הופך להיות מגוון יותר ויותר - וכאבא לילדים שמגלמים בגופם שונות זו, אני מרגיש אחריות להצביע על חוסר רגישות גזעית כשאני רואה אותה. לא כדי לגרום צרות. לא כדי לבייש או להאשים. אלא כדי לחנך. כדי לעורר באנשים השראה לחשוב לפני שהם מדברים ולשקול כיצד יכולות מילותיהם להשפיע על אחרים. 

בסופו של דבר, המרצה נכנע. אמנם הוא סירב לנטוש את הבדיחה לחלוטין, אולם הוא הסכים לשנות אותה כדי שתהיה פחות בעייתית עבור אסייתים. אני אסיר תודה - הן על הנכונות שלו להשתפר, והן על הלקחים שכולנו יכולים ללמוד ממצב זה:

כשאנו מדברים, חשוב לקחת את רגשותיהם של האחרים בחשבון.

חשוב להכיר את ההטיות והדעות הקדומות שלנו.

חשוב להאמין לאחרים כשהם מבטאים את הכאב שלהם ומשתפים אותנו בו.

ביחד, אנו יכולים להעלות את המודעות לרגישות גזעית בתוך הקהילה היהודית. נוכל לשבור את מעגל הבורות ולסלול את הדרך לאמפתיה ולאחדות. 

עלינו רק להכיר בכך שגזענות היא לא נושא לבדיחות.