אורית, אישה צעירה בשנות העשרים לחייה, אם לפעוט בן שנה וחצי, עובדת סוציאלית בשדרות – ובעיקר, תושבת שדרות. אחרי כמה דקות של שיחה איתה, מתנדף ממוחי הסטריאוטיפ ה'שדרותי' שמועבר אלינו באמצעי התקשורת. אורית משדרת אמונה מבוססת, ביטחון עצמי, שיקול דעת וידע רב.
את ילידת שדרות? אני מציגה שאלת פתיחה, וזוכה בתשובה מפתיעה.
לא, עברתי לשדרות לפני ארבע שנים, מייד אחרי נישואי.
ולא חששת?
ממש לא. בהתחלה העסק לא נגע לי. הנפילות אז היו מעטות, לא קטלניות, כמעט תמיד בשטחים פתוחים ומרוחקים. בכל התראה הייתי מוציאה את הראש מהחלון, מקווה לראות איזה קסאם מעופף, ואם לא זה, אז לפחות קסאם אחרי נפילה - משהו. כל הנושא הזה של אנשים מפוחדים, היה כל כך רחוק ממני...
והיום?
שני דברים השתנו מאז, האחד במישור האישי – לפני שנה וחצי נולד בני הבכור, ומעצם היותי אם, אני דואגת יותר.
והדבר השני והעיקרי הוא השינוי במציאות - מאז פינוי גוש קטיף, התחושה העיקרית היא של אכזבה מהשלטון שהבטיח לפעול מיד עם הקסאם הראשון. חוץ מזה, נראה שהפגיעות היום יותר מכוונות ומדויקות, ובשנה וחצי האחרונות בתדירות גבוהה יותר. זה לא צחוק, ואני כבר לא משועשעת. אמנם לא חרדה, אבל בהחלט חוששת.
מה ההבדל בין 'חרדה' ל'חוששת'?
אדם חרד מגיע למצב בו הוא מנהל את חייו לפי הפחד מהנפילות. קשה לו לתפקד, כי המחשבות שלו אף פעם לא פנויות להתרכז לגמרי בדברים אחרים. בכל רגע בחוץ הוא חושב 'איפה אני אסתתר / מה אני אעשה אם יהיה עכשיו צבע אדום'. זה משבש את החיים.
אני ממשיכה למעשה עם החיים הרגילים שלי. עושה מה שצריך לעשות, ומשתדלת לשמור על רוגע. אבל אי אפשר להגיד שאני לא מכניסה את זה לשיקולים שלי.
לדוגמא, אם אני רוצה לצאת מהבית לקניות. אני מעדיפה לצאת ברגל כשבני בעגלה, כי הרבה יותר קל לתפוס ככה מחסה, מאשר כשצריכים לחלץ אותו במהירות ממושב התינוק שברכב.
אי אפשר להתעלם לגמרי מהמצב, זה מלווה אותנו בין אם נרצה ובין אם לאו. בנסיעה ברכב, חייבים להשאיר חלון פתוח, כדי לשמוע את ההתראה – ואפילו אם בחוץ קור אימים, ואפילו אם ברכב יש ילדים קטנים... אם החלון סגור- צריכים לשים לב להתנהגות של האנשים. אם רואים שאנשים מתחילים פתאום לרוץ, סימן שהייתה התראה (גם אם לא שמענו אותה), וזה אומר שצריכים לתפוס מהר מחסה.
מה התפקיד שלך, כעובדת סוציאלית, במקרים של נפילות?
בכל פעם שיש נפגעים כלשהם – חרדה או פציעה – אנחנו מוזנקים לשטח. גם כשאין פגיעות, הצוות שלנו עובר בין הבתים ובודק אם לא מתגלות התנהגויות חריגות שדורשות טיפול שלנו, או טיפול רפואי.
היציאה הזו לשטח מורכבת מאלמנטים רבים - זיהוי תגובות חרדה, הרגעה ודיבוב תרפויטי, קישור וגישור לשירותים בקהילה לפי הצורך (מרפאה לבריאות הנפש, מוקד דחק, מס רכוש וכדומה) והמשך קשר לאחר מספר ימים מהאירוע. לכן כאמור, ההתערבות שלנו ברגעי האמת חשובה, משמעותית ומרגיעה את התושבים.
מה זה נפגעי חרדה? אני שואלת שאלת תם.
הרבה פעמים, כששומעים שהיו 'רק' נפגעי חרדה, נושמים לרווחה. גם אני חשבתי כך פעם.
הרבה פעמים, כששומעים בתקשורת שהיו 'רק' נפגעי חרדה, נושמים לרווחה - ב"ה, לא קרה כלום. גם אני חשבתי כך פעם. במציאות המצב שונה לחלוטין. לפעמים פצוע קל חוזר הביתה לחייו הרגילים, בעוד שחייו של נפגע חרדה נהרסים כליל. בזמן האחרון יצא לי להיפגש עם אנשים שעד עכשיו ניהלו אורח חיים שוטף ומלא, אבל הקסאם קטע להם באחת את הכל, והפך אותם לחולים*.
באחד המקרים טיפלנו בבחור צעיר, שלקה בחרדה כתוצאה מנפילה קרובה מאוד. זה היה מזעזע – במשך 12 שעות הגוף שלו רעד באופן בלתי נשלט לחלוטין. הוא איבד את השליטה על רגליו, שיניו נקשו והוא גמגם בצורה קשה מאוד, בקושי אפשר היה להבין אותו.
המסר שהוא העביר לנו במצבו האקוטי היה חרדה, לא רק ממה שקרה, אלא גם פחד מהחרדה עצמה. מאובדן השליטה, מהמחשבות המבולבלות, מאיבוד כושר הביטוי – כל אלה גרמו לו לחשוב שהנה אוטוטו הוא עומד לאבד את שפיותו.
חשוב לציין שכל התופעות האלה הן למעשה תגובות נורמאליות למצבים הלא נורמאליים בהם אנו נתקלים כאן בשדרות – בתנאי שהן קצרות טווח. הבעיה מתעוררת כשהתופעות ממשיכות לחזור על עצמן לאורך זמן, עד כדי פגיעה משמעותית בתפקוד הכללי, שבאה לידי ביטוי בקשיי הירדמות, סיוטים, חוסר תיאבון, בכי, עצב, הסתגרות וכדומה.
כמה ימים אחר כך פגשתי אותו שוב -- בחור משכיל, שקול, מטופח ובעל חיי חברה תקינים. לכאורה בחור נורמאלי בהחלט, אם כי עדיין סובל מתופעות של חרדה כשיש נפילות. בשבוע האחרון שוחחתי איתו והוא עדכן אותי כי עזב את שדרות.
במקרה אחר הכרתי אישה, אם לילדים, שבזמן חרדה גופה ננעל, השרירים מתכווצים, בתנועה עוויתית בלתי רצונית. הלסתות ננעלות עד כדי סכנת חנק מ'בליעת' לשון, הראש מוטה, שרירי הידיים והרגליים ננעלים ואם היא אוחזת משהו בידה, יש צורך בכוח רב כדי להפריד אותה ממנו.
היא לקתה בחרדה כשקסאם נפל קרוב אליה בזמן שצעדה ברחוב -- לפני קרוב לשנה. עד אז היא הייתה אם רגילה. אישה עובדת. לרוע המזל היא לא הצליחה להתאושש. עקב השפעת החרדה על התפקוד שלה, היא עזבה את עבודתה. בכל פעם שנשמעת התראה, היא מסתתרת מבועתת במקום הכי בטוח בבית שלה (בהרבה בתים אין ממ"ד). גופה שוב מתכווץ, והיא מפונה לבית החולים לקבלת טיפול. התרופות הפסיכיאטריות שנותנים לה לא תמיד מועילות -- כשהחרדה מגיעה היא משתלטת ונותנת אותותיה בלי רחמים. ראיתי אותה בזמן שמד"א פינו אותה -- עיניים מזוגגות, גוף מעוות ומשותק, ישובה על כיסא גלגלים.
החיים שלה פשוט נהרסו.
כמה פעמים ביום אתם עוברים את זה?
יש ימים קשים שבהם יש 20-30 התראות. אתמול למשל נורו 50 קסאמים (!). לפעמים יש שקט של יום-יומיים אתה מתמכר לשקט, ואז הוא מופר. פתאום נפילה שמפתיעה אותך ומזכירה לך איפה אתה חי.
באחת היציאות לשטח, נכנסתי לבית שקסאם פגע בו פגיעה ישירה, לא היה בבית הזה חדר ביטחון. תוך כדי שהותנו בבית, נשמעו התראות צבע אדום. האנשים שאלו אותי "מה לעשות? איפה להסתתר?" באמת לא היה איפה, אז אמרתי להם - אפשר לקרוא פרק תהילים. אז ככה ישבנו בבית החצי הרוס ואמרנו תהילים – הרגשתי שזה נסך בנו ביטחון.
נראה לי, שהרשעים שיורים את הקסאמים מכירים אותנו טוב מאוד. הם יודעים איך לשחק בנו. הם מכוונים את שיגור הטילים לזמנים 'הכי טובים'- כשהילדים הולכים לבית הספר (ממש עצוב לראות איך הם רצים להסתתר ב'בונקרים' שמיקמו ברחבי העיר), כשהם חוזרים מהלימודים, כשההורים חוזרים מהעבודה...
ובאמת, מה עם הילדים, איך הם מתמודדים?
במסגרת תפקידי אני נתקלת בתופעות קשות. אנו רואים תופעות של חרדה אצל ילדים כמו- חזרה להרטבת לילה, התפרצויות זעם, הסתגרות, הימנעות מקשרים חברתיים ומשחק, קושי בשליטה על צרכים, זה נורא. תופעות כאלה פוגעות בדימוי העצמי שלהם. תארו לעצמכם ילד גדול שחוזר פתאום להרטיב ביום – החברים מתרחקים ממנו כי 'יש לו ריח'. זה פוגע במעמדו החברתי, ולו עצמו אין שליטה על כך. ואל תחשבו שאני מדברת על ילדים בגן – אני מדברת על ילדים בבית ספר, אפילו בכיתה ו'!
ציורי הילדים אצלנו שונים מציורים של ילדים רגילים. במקום בית קטן עם גג אדום ולידו פרחים, הם מציירים פעם אחר פעם את הקסאם וההרס מסביבו. כואב לראות.
ואיך יכולים ההורים לעזור להם?
זה קשה. כולם כאן מתמודדים. עושים הכל כדי להגן ולגונן על הילדים שלהם, על המשפחות שלהם. כל אחד בכלים שלו. כל אחד לפי היכולות שלו.
הבן שלי למשל, היה בוכה בהיסטריה בכל פעם שנשמעה התראה, אז התחלנו לעשות הכל כדי לשדר לו רוגע. בכל פעם שמערכת הכריזה התחילה לעבוד, היינו מחייכים אליו, שואלים אותו כאילו ברוגע, "מה זה?" או " מה האישה אומרת?" ולוקחים אותו במהירות 'רגועה' לממ"ד. גם כשאני נמצאת איתו בחוץ, אני משתדלת למצוא מחסה במהירות אבל בצורה שלא תעורר בו פחדים. ואני מתפללת לקב"ה שיכוון דרכי ומעשיי בחוכמה כדי לגדל את בני בצורה בריאה ככל הניתן.
לפני כמה זמן היה 'צבע אדום', ואנחנו נשארנו לשבת ליד שולחן האוכל. הילד ראה שאנחנו לא עושים כלום, הוא הסתכל לי בעיניים עמוק-עמוק, כאילו רוצה לבדוק אם יש בתוכן זיק של פחד. חייכתי אליו, ואז הוא אמר ברוגע: "מה זה?" אחר כך שמענו בום. האורות נכבו. ישבנו מספר שעות בחושך ובקור, מנותקים ממה שקורה בחוץ, אבל הוא שיחק לאור הנרות בנחת, כאילו כלום לא קרה...
עם ילדים גדולים חשוב מאוד לדבר. לאפשר להם לבטא את עצמם, ולא לבטל את תחושותיהם. ולפעמים גם לשתף אותם קצת ובעדינות בתחושות שלנו. לילדים יש חיישנים מפותחים והם קולטים אותנו בלי מילים. סביר להניח שהורה שמשדר רוגע, יפתח בילדיו ביטחון עצמי והתייחסות שקולה למצב.
ומה כשההורים מתקשים להתמודד בעצמם?
ודאי שזה קורה. באחד מביקורי הבית שלי אצל משפחה בה יש חרדה קשה במיוחד לאם המשפחה, ראיתי כיצד בתה בת העשר מרגיעה ומנחמת אותה, בצורה די דומה לזו בה אמהות בדרך כלל מרגיעות את ילדיהן. מפליא לראות כיצד ילדים מתעלים מעל לרגשותיהם ומתפקדים בצורה בוגרת, כשאין מישהו אחר שימלא את תפקיד ההורה. ובעיניי, חבל שהם מאבדים ככה את שנות ילדותם...
אבל הקושי קיים אצל כולם בלי הבדל סוציואקונומי או מגזרי. הרבה זוגות איבדו את הפרטיות שלהם - הם ישנים עם הילדים באותה מיטה, או שכל המשפחה ישנה יחד בממ"ד.
אז למה אתם לא עוזבים? אני קצת מתביישת לשאול שאלה כל כך בוטה, אבל אני יודעת שקשה לא לחשוב אותה.
יש כאלה שלא יכולים לעזוב מסיבות כלכליות ואחרות. אבל יש כאן גם הרבה שנשארים בגלל החשיבות והאידיאל. אנשים שרואים בהישארות שלנו כאן, חיזוק של הישוב ושל רוח העם, תשובה ניצחת לטרור והמחשה מציאותית של מה שעלול לקרות, אם חס וחלילה יחליטו לפנות שטחים נוספים בארץ.
חוץ מזה, שדרות היא מקום מדהים. אנשים נקשרים אליה. מגיעות לכאן בנות שירות (בנות שמגיעות למקום במסגרת השרות הלאומי שלהן), ואחר כך קשה להן לעזוב. הן חוזרות שוב ושוב, ולפעמים אפילו מתחתנות בסוף עם מישהו מהמקום ובונות כאן את הבית שלהן. קשה להאמין, אבל ככה זה.
האוכלוסייה כאן מאוד מגוונת. היא מורכבת מחילוניים, מסורתיים, דתיים, עולים ותיקים, קשישים וצעירים, כולנו עוברים יחד התנסות לא קלה. כשיש צבע אדום, אתה נכנס למבנה הכי קרוב, וכולם פותחים לך את הדלת. אחרי נפילות, אנשים יוצאים החוצה מתעניינים, שואלים, מתחילים לדבר על התמודדות ואמונה. אפילו אם הם לא מכירים אחד את השני.
יש דאגה הדדית שלא מוצאים בכל מקום. בזמן התראה למשל, אנשים מתחילים לצעוק לי: "את עם הילד, תרוצי מהר, תיכנסי לממ"ד".
יש איזה מסר שהיית רוצה להעביר לקוראים? השיחה שעד עכשיו קלחה, נעצרת לרגע כשאורית חושבת.
הייתי רוצה שיבינו, שהאנשים כאן הם לא 'המסכנים האלה משדרות'. אלה לא אנשים מסכנים. אלה אנשים גיבורים. אלה אנשים שמתמודדים בקשיים לא הגיוניים בצורה מופלאה. אפילו המשפחות קשות היום, למרות הקשיים שלהן בכל תחומי החיים האחרים, עושות הכל כדי לעטוף את ילדיהן באהבה. להתגבר ולהמשיך הלאה.
הרב אלישע וישליצקי, קורא לשדרות 'עיירה טבעית', במקום הסטיגמה של 'עיירת פיתוח'. הכל כאן בלי מחיצות מלאכותיות וחומריות מיותרות. האנשים פתוחים יותר, טבעיים יותר. רואים כאן גבורת נפש אמיתית ולא חיצוניות ורהבתנות.
'עיירות פיתוח', הוא מוסיף, הם מקומות כמו תל אביב. להם יש עוד לאן להתפתח ומה ללמוד מתושבי שדרות...
*בכל הדוגמאות המובאות במאמר זה שונו הפרטים המזהים
(14) אנונימי, 20/11/2012 05:50
לשים את העיקר על השולחן: ואהבת לרעך כמוך!
מקסים. חשוב שכתבה זו תיכלל בתוכנית הלימודים
(13) מירי משדרות...., 19/11/2012 22:08
חבל שלא הוספת עוד כמה פרטים...
אורית יקרה, בוודאי אנו מכירות, אני כרגע אצל הוריי בצפון, נדמה לי ששכחת לציין את הדריכות שבה אנו נמצאים ש'אנרגטית' שואבת כוחות, את הפחד של הילדים להכנס לשירותים/ מקלחת לבד... ועזבי את העובדה שאין להם שינה רצופה.. כי הרי הם מפחדים לישון לבד... מה לגבי האלימות הקשה שיש בקרב הנוער?? והאנשים המבוגרים שבביתם טרם נבנה ממד... עומדים ליד המזוזה וקוראים לכל הצדיקים ולבורא עולם... התלמידים בבתי הספר שחיים במציאות הזויה ואינם מסגלים לעצמם את הפניות ללמידה כפי שיש לילדי המרכז.... כשיש צבע אדום בשעת שיעור מיד נכנסים מתחת לשולחן וקוראים שיר למעלות... ומה עם הילדים שחוו את הטראומה פעם אחר פעם ולא מקבלים מענה רגשי בבית הספר כי אין תקציב (אלק)-ולהוריהם אין כסף לטיפול רגשי...ומה עם העובדה שלמעלה מ12 שנים הזויות אנו חיים את הטרור מהאוויר.. והעסקים הקטנים בעיר נפגעו... אני כאן בצפון מתלבטת האם לחזור לביתי בשדרות או להישאר כאן... הילדים זקוקים לפינה שלהם.. למקום המוכר.. לחץ על לחץ על לחץ.....
(12) אנונימי, 20/9/2009 13:12
תגובה
ניתן להתייעץ עם אנשי מקצוע ולשאול שאלות באתר בטיפולנט. באתר קיימים פורומים של מומחים בפסיכולוגיה אשר ישמחו לענות על כל שאלה שמציקה לכם. www.betipulnet.co.il/מומחים/
(11) מיכל, 30/12/2008 09:33
וואו!!
לכל אנשי שדרות היקרים!כל הכבוד על האומץ והתיפקוד במצב הקשה!!בעזרת ה'' יהיה יותר טוב!!הלב שלי איתכם...באהבה ובהערכה-מיכל
(10) מזל מלכא, 23/11/2008 08:31
תודה לכם ( מערכת איש) על המקום האינטימי
והמיוחד הזה - שבו אפשר לשמוע את האישי-רגשי
את האמיתי והיפה, את האדם הפרטי, בקהילה
שרואה, שומע, חושב ומרגיש - ומעביר
לנו הקוראים ( מרחוק) את המציאות
שלפעמים - רחוקה מאיתנו
שלפעמים - אנחנו מתרחקים ממנה
שלפעמים - מרחיקים..... אותנו ממנה.
כל כך אמיתי ואמיץ לחיות בשדרות
כל כך עצוב, שדור הילדים גדל למציאות
קשה ..שהופכת לשגרת יום
כל כך כואב, שהאנשים היקרים שם, לפעמים
מרגישים לבד בכאב ובחרדה.
הכתבה - קרבה אותי נפשית ורגשית,
ומי ייתן שיהיה להם כוח, אמונה ואומץ
לשמור על שפיות הדעת - והנפש.
מחזקת את ידי כל העושים במלאכה.
יישר כוח.
מזל
(9) , 9/3/2008 07:58
עמ"י מצדיע לתתושבי שדרות. הלוואי שלא נצטרך לחוות עוד דברים כאחה כדי להתעורר לאהוב אחד את השני!!!
(8) תושב שדרות, 3/3/2008 13:17
יפה ומדוייק
בתור מחנך בשדרות, אני בהחלט מסכים עם רוח הדברים. אנשים בשדרות ובמיוחד הילדים, הם גיבורים שמצליחים כל פעם מחדש לעורר בי התפעלות על ההתמודדות שלהם במציאות המטורפת והמופקרת הזאת.
(7) Nava Goldberg, 3/3/2008 08:42
Sderot Artical
I have to say that i don't live in Israel ,and my heart goes to you. Yeshar Koach have strong faith in Hashem. We are in U.S.A praying for you and for all Israel . I personaly have relative .my sister sister inlaw is living there . Yair and Rachel Malcah . so we are worried for them too. We will keep on praying Nava
(6) הניה סימון, 2/3/2008 20:39
הומאופתיה קלאסית
במלחמת לבנון השניה עזרנו לכמה נפגעי חרדה בצורה מצויינת (עבדנו במחנה ניצנים)
אנחנו רוצים לארגן התנדבות בשדרות
האם את (המחברת) תוכלי לתת לנו פרטים על למי הכי כדאי לפנות כדי לארגן טיפולים כאלה.
(5) אנונימי, 2/3/2008 10:05
יישר כוח
יישר כוחך, העובדת הסוציאלית הצעירה שהצלחת להעביר לא רק את החששות שלנו תושבי עוטף עזה, אלא גם את הצד היפה והמיוחד של אנשי שדרות, ושל העיר בכלל. גם תיאור נפגעי חרדה כאנשים שסובלים לעתים לאורך חייהם, בדומה להלומי קרב, הוא חשוב. חשוב שיידעו ויכירו כל אנשי ישראל את העובדות לאשורן. כל הכבוד לך ולמראיינת, חיזקי ואמצי ושאבי נחת ממשפחתך. תושבת עוטף עזה
(4) אסף, 2/3/2008 08:21
תודה על מאמר בגובה העיניים שנותן את המידע שלא נותנת התקשורת
(3) איילת, 2/3/2008 06:30
אנשי שדרות - אתם הגיבורים של ישראל בזמן הזה
(2) יוספה, 2/3/2008 04:57
תודה רבה על ההארה בנושא פגיעות החרדה
לא תיארתי לעצמי שזה המצב.
תמיד זה נשמע קל כזה.
חזקי ואמצי על עבודתך החשובה.
(1) , 2/3/2008 04:56
זה פשוט מצב הזוי לגמרי
איך יכולים להתקיים כך? כנראה שהאדם יכול להתרגל להכל בחיים. אבל זה לא ייתכן. אני תמיד חושב מה היה קורה אם זה היה המצב היומיומי בתל אביב.
היה פעם שלט למכונית כזה, שלום (תמורת) רמת אביב. גם במלחמת לבנון היה את האבסורד הזה - אם תגיעו למרכז... אז נראה לכם...
מה ההבדל?
למה שותקים?