ביום שהבן שלי התגייס

כל כך קיוויתי שיכריזו באותו היום על פירוק הצבא, על שלום פתאומי או על השמדה מסיבית של כל קיני המחבלים של החמאס. התפללתי שאולי ידחו את כל הפקודות לאותו היום, או שאולי יחליפו את אסטרטגיות המלחמה לתקופה הקרובה בתרחישי דמי לא ממומשים.

אבל שום דבר מיוחד לא קרה כשנפרדתי לשלום מבני בכורי ושלחתי אותו לצבא. שום בשורה טובה לא שודרה באף אמצעי תקשורת. היה לי ברור בעליל שהילד שלי הולך להיות חלק ממערך אנושי מורכב ויקר שינהל את הקרב הבא על מטרות חשובות, ויהווה חלק ממערך נשמות כולל שמוסר את נפשו גופו וחיותו להחלטות חיצוניות, ולצערי לא תמיד בעלות קונצנזוס גורף.

הזמנו את כל המשפחה ל"מסיבת גיוס". עד רגע זה ממש לא ברור לי על מה היתה השמחה. שהרי איזה מסיבה יש לי כשאני נפרדת מבני לתקופה לא קצרה וכל כך קשה ופתלתלה, בעלת סיכונים אין קץ ודאגה חסרת מנוח. בעוד האורחים לוגמים את מרק הפטריות הסמיך ומחליפים בדיחות צבא ישנות, ישבתי אני וצפיתי בבני הצעיר, שהנה ממש מחר יעבור מרשותו של עצמו ובחירותיו, לרשותו של ממסד צבאי קר ומנוכר שיאלץ אותו לעיתים לחרוג מגבולות נפשו וגופו אך ורק משום שהוא שם.  האפשרות להתגייס למקום בו כלל החיילים שווים בעמדותיהם הדתיות, נותן לנו ההורים לפחות רגיעה חלקית ביחס למחיר אותו אנו משלמים בדיוק כמו כל הורה אחר בשלחו את בנו לצבא.

 האם  הרגש הזה הוא פחד? כמובן שכן, ממש פחד. טבעי, טהור, חסר גבולות. פחד מהלא מוכר, מהלא ידוע ובעיקר מאובדן השליטה לגבי חייו של הילד שלך.

האם הפחד הזה הוא אישי שלי, לאבד חלילה את בני יקירי ולהישאר בלי אותה נוכחות הורית עמוקה, שבה מתפקדים כבעלי שליחות ברורה ואהבת אין קץ? ואולי הפחד הגדול העמוק יותר כרוך באובדן חלילה של דרך האמונה בצבא ובחירה מחודשת בערכים הזרים לי? ואולי יש בזה יתרון. יתרון הבירור. יתרון ההבנה הבוגרת יותר, דווקא במקום שבו הכל לא פשוט אלא נרכש מחדש בכל רגע ורגע.

קשה לי מאוד למקד את הפחדים, אולם אני מנסה לדלות כוח מההבנה שבהחלטתו של בני, קונה לה ההשגחה הפרטית מקום. מבלי להיכנס לביקורות על הצבא ודרכו,  במקום בו הלב חש, המח נותן גיבוי חשיבתי ברור והאירועים נסקרים בזה אחר זה מבלי לצנזר מאומה, קיימת אותה פינה עמוקה ושורשית בה אני בטוחה שבכל מקום בו יהיה בני, שם תימצא ההשגחה הפרטית, ואת זאת שאבתי דווקא מחברה שממש יום אחרי הגיוס פתחתי לה את סגור ליבי בדאגתי כי רבה, והיא בחכמתה הצליחה לשכנע אותי כי מקומו של כל יצור בעולם שמור בפני ברכת השם ואיש איש על גורלו ומקומו.

מבלי להיות "פטליסטית מחמד", ברור לי שבחירתו של בני להתגייס לנח"ל החרדי הינה בחירה שקולה הנובעת מהלך נפש ברור וידע מוקדם

מבלי להיות "פטליסטית מחמד", ברור לי שבחירתו של בני להתגייס לנח"ל החרדי הינה בחירה שקולה הנובעת מהלך נפש ברור וידע מוקדם. בבחירה חופשית ללכת למקום הזה הוא קובע לעצמו את דרכו הייחודית, המואני סומכת עליו ובטוחה שהוא יבצע אותה על הצד הטוב ביותר.  המינוס הגדול הוא, כפי שהזכרתי בהתחלה, הוא הימצאו בכלל של צבא לוחם בו ילדים בני 18 אמורים להחזיק כלי משחית ביד וללמוד את דרך פעולתם, פשוט כי קמים להורגנו.

יום לאחר מסיבת הגיוס, שתועדה במצלמות כולנו, הוא התחייל. הפך את עצמו לחייל. זה הרגע שבו חשבתי לצעוק שאולי הוא לא צריך את כל זה וכדאי שילך הביתה וישב במקום אחר וילמד או יעבוד או יתחתן או יתנדב או ייסע רחוק מכאן... רק שלא יתגייס. אני כל כך פוחדת על חייו. כל כך מתעבת את הרעיון שהוא יזחל בהרי יהודה ויפרוץ לבתים של מבוקשים תאבי דם. כל כך מבקשת מהשם שישמור עליו ועל חבריו. כל כך לא בטוחה בצדקת הדרך, אבל בטוחה מאוד בנפשות הפועלות.

אני מנסה לאסוף את האימה שלי מהטירונות הקרבית שלו ולנסות למקמה במקום שבו הדאגות הופכות לאתגרים. מעתה אני מאותגרת במידת הפחדים שלי וביכולות שלי לשלוט בהם ולהתפלל עבור בני ועבור חבריו. כולי תקווה שהוא תורם את חלקו כאדם ישר דרך למקום שם הוא נימצא כרגע. שהוא מקדש שם שמים בבחירה שלו, שהוא מצליח להתמודד גם כשקשה מאוד וגם כשרוצים להישבר. ושהוא יודע באמת שבבית מחכים לו ההורים והאחים בגאוות יחידה משפחתית.

עלה והצלח בני.