מה הייתם עושים לו נתקלתם, בהתהלכם לתומכם ברחוב, באיש לבוש גלימה לבנה ארוכה, נעול סנדלים וזקן עבות יורד על מידותיו?

ייתכן שהייתם סבורים שאתם הוזים, במיוחד אם דמות כזו הייתה פוגשת אתכם לא בירושלים העתיקה אלא באחת הערים המודרניות יותר של ארצות הברית. ייתכן והייתם סבורים שמדובר בשחקן, אולי הייתם מסתובבים אפילו לחפש את מצלמת הקולנוע המתעדת את תנועותיו. אולי הייתם פוטרים את המחזה במשיכת כתף, חושבים לעצמכם שהעולם מלא בתימהוניים.

מה שבוודאי לא הייתם מעלים בדעתכם הוא שהעבדקן בגלימה הוא עיתונאי הנתון בעיצומו של פרויקט בן שנה: לחיות בדיוק לפי התנ"ך.

לאיי. ג'יי. ג'ייקובס יש היסטוריה של פרויקטים עיתונאיים מוזרים במקצת. בעבר הוא קיבל על עצמו, למשל, לקרא את כל 44 מיליון המילים של האנציקלופדיה בריטניקה, הכל במטרה להפוך לאיש הידען ביותר בעולם. אחר כך הוא כתב ספר על ההרפתקה. גם על הפרויקט החדש, לחיות-כמו-בתנ"ך-במאה-ה-21, הוא כתב ספר, שמבטיח להימכר היטב.

איך מרגיש הזקן? כאילו קושרים לך קיפוד לפנים.

ג'ייקובס, יהודי אגב (איך לא?), בחר בפרויקט הזה ממניעים חומריים פשוטים: התנ"ך הוא הספר הנמכר ביותר בעולם, הבסט סלר של כל הזמנים. עבור חלק גדול מהעולם, זהו ספר מקודש. חוויותיו של אדם הנצמד לכתוב בתנ"ך, כלשונו, הן לפיכך חומר שיהיה קל למכור למוציאים לאור. ג'ייקובס, יהודי מתבולל המגדיר את עצמו כאגנוסטיקן, חשב בעיקר על האספקטים הפיקנטיים של הניסוי: הלבוש הארוך והצחור, הכבשים שהוא קיבל על עצמו לרעות, כמו רבים מהישראלים הקדמוניים. הוא לא חשב שהמכשולים האמיתיים שיעמדו לפניו יהיו מסובכים בהרבה מגידול זקן פרא, אליו התייחס כ"מרגיש כאילו קושרים לך קיפוד לפנים".

החטאים הקטנים

קל ללגלג על הניסוי של ג'ייקובס. לצד קוראים נלהבים שאהבו את הרעיון – ואת חוש ההומור של הסופר – לא חסרו כאלו שראו בו אדם משועמם שבסך הכל רצה למכור ספר. אבל המניעים של ג'ייקובס לא פוגמים בחדות המסרים שהוא למד, ממש בלי להתכוון, מהניסוי שלו. כאדם חילוני שחונך בלי שמץ דת בחייו, הוא תכנן את השנה הזו כהרפתקה אחת גדולה. הוא לא התכוון לצאת ממנה עם תובנות מיוחדת. אבל התובנות הגיעו אליו בלי הזמנה.

כל מי שמקבל על עצמו לפעול לפי כל חוקי התנ"ך יכול למצוא שפע של מכשולים לפניו. עיתונאי אחד שסקר את הספר נרעש ממסירות הנפש לשמירת שבת, שכללה חיתוך נייר טואלט מראש, כך שג'ייקובס – כמו כל יהודי דתי – לא יצטרך לקרוע נייר בשבת. אבל לא שמירת השבת הציקה לג'ייקובס, גם לא העובדה שנאלץ להדיר את רגליו מרבות מהמסעדות האהובות עליו. הוא למד לנגן על נבל ואפילו בחר להביא ילדים לעולם בשנה הזו כדי לקיים את מצוות 'פרו ורבו'. אבל כל אלו היו ניסויים מעניינים שהציעו לו לא מעט הנאה ושעשוע.

החטאים הקטנים ולכאורה לא מורגשים, היו אלו שבאמת היקשו עליו. כפי שהוא מספר בספרו:

"לא לשקר, לא לרכל, לא לחמוד – אלו היו האתגרים הגדולים.
אלו חטאים קטנים, אבל זה הורג אותך לא להיות מסוגל לבצע אותם. השנה הזו הבהירה לי כמה הייתי רגיל לחטוא בעבירות הללו."

העיתונאי ג'ואל סטרן התלווה לג'ייקובס למסעדה ניו יורקית, קצת אחרי יציאת הספר, מתוך תהייה כמה חטאים הוא מבצע מבלי להתכוון. הם ספרו 15 פריצות-גדר כאלו. שקר, קללה, לשון הרע. "אתה נכשל בהם כל הזמן בלי לשים לב", הסביר ג'ייקובס.

הוא תכנן את השנה הזו כהרפתקה אחת גדולה, אבל התובנות הגיעו אליו בלי הזמנה.

יש תפיסה מקובלת שההבדל בין אדם דתי לאדם שאינו דתי, מתמצה בבחירה בסיסית של דרך חיים. מה שג'ייקובס נוכח לדעת בניסוי שלו הוא, שאורח חיים דתי הוא הרבה יותר מסוג של מורשת תרבותית או בחירה שאתה עושה כדי להשתייך לקהילה. הדת מקיפה כל תחום בחייך, גם אלו שאתה בקושי מודע להם, ומי שמתחייב לשמירת מצוות לא יכול רק לקרא את ראשי הפרקים. הציוויליזציה המערבית אוהבת לאמץ את הכותרות בתנ"ך: עשרת הדיברות, המצוות בעלות הצליל הסוציאליסטי, הקטעים הפיוטיים, אך להתעלם מהאותיות הקטנות שבחוזה: אם אתה חותם על דרך חיים כזו, לא רק הרגלי התזונה שלך צריכים להשתנות. אלף דברים קטנים שנהגת לעשות: שקרים לבנים, רכילות מרושעת על מכר לא פופולארי, קנאה בחבר מצליח – כל אלו הופכים להיות נושאים למאבקים יומיומיים, מאבקים שאתה צריך לנצח.

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

זה היה אמור להיות קשה במיוחד עבור ג'ייקובס, שהתחיל את הניסוי שלו בלי כל אמונה דתית שתשמש לו כמוטיב. אבל התגליות המפתיעות לא נגמרו כאן. אחרי חודש, הוא גילה שהוא פותח דלתות עבור אנשים שהוא לא מכיר, נותן צדקה לקבצנים ומתנהג באדיבות רבה מאי פעם לזולת. אחרי זמן נוסף, הוא פתאום גילה שהוא עומד ופורש ידיים בתפילה לא מתוך מחווה תיאטרלית לתיעוד מאוחר יותר בספר, אלא משום שמשהו בתוכו באמת רוצה לבטא הודיה. הוא ממשיך לפרט בספרו:

"ההתנהגות שלך מעצבת את האמונות שלך, אם אתה מתנהג כמו אדם טוב, בסופו של דבר תיהפך לאדם טוב יותר. היה אסור לי לרכל, ובסופו של דבר התרוצצו במוחי פחות מחשבות קטנוניות שדחקו בי לספר רכילות. הייתי צריך לעזור לאנשים מסכנים, אז הפכתי לפחות שקוע בעצמי. אני עדיין לא מהטמה גאנדי או אנג'לינה ג'ולי, אבל בהחלט עשיתי, התקדמתי."

אם ג'ייקובס לא היה רחוק כל כך מהמסורת היהודית, אולי היה מוצא בספר החינוך משפט קולע לתיאור המיני-מהפך שחווה: אחרי הפעולות, נמשכים הלבבות.

אפשר רק לקוות שגם בניסוחים המסובכים יותר שלו, קוראי הספר יבינו את המסר שהוא אפילו לא התכוון להעביר.