כמה מהחפצים שברשותכם יוצרו בסין? מן הסתם לא מעט. 'מייד אין צ'יינה' הפך כבר למטבע לשון שגורה. הכובע האופנתי? מסין. הצעצוע לתינוק? כנ"ל. צללית העין הזולה? מיותר בכלל לשאול.

ישראל אינה היחידה שמוצפת בתוצרת סינית. כך המצב בכל העולם. בסין יש כוח עבודה עצום וזול – זול בעל כורחו. לפיכך מעדיפות יותר ויותר חברות להעביר את מתקני הייצור שלהן לרפובליקה העממית של סין, כפי שהיא נקראת באופן רשמי.

בעיית השיטפון של מוצרים סיניים אינה נידונה בפומבי לעיתים קרובות. אבל לאחרונה זכתה התופעה לתשומת לב מצד בלתי צפוי. מוצרים סיניים, מסתבר, בריאים אולי לכיס אבל לא תמיד לגוף. שורה של טרגדיות הביאה לגילוי הזה: מאות ילדים בפנמה, למשל, מתו אחרי שנטלו סירופ שיעול שהכיל די-אתילן גליקול במקום גליצרין. לפני כשבועיים קראו הרשויות בארה"ב להימנע משימוש במשחות שיניים המיובאות מסין, שכן אותו חומר רעיל התגלה גם בהן. הרשויות האמריקניות, כמו גם האיחוד האירופי, הזהירו בערך באותו זמן שצעצועים רבים מסין אינם רק פגומים, אלא מיוצרים מחומרים מלאי בקטריות ווירוסים, ובנוסף לכך חלק גדול מאד מהם אינו בטיחותי לילדים. 5% מכלל מוצרי חלב התינוקות שנבדקו היו באיכות נמוכה מאוד - חלקם הכילו כמות גדולה של חנקה, כימיקל שנשאר לאחר רקב של גופת חיה. הסיכון חובק את כל התחומים – ממוצרי מזון ועד ממתקים, כשהרשויות המוסמכות משחררות אזהרות חדשים לבקרים באשר למוצרים הסיניים.

חברות מסחריות ואפילו ממשלות מערביות נמצאות במלכוד 22 כלכלי

סיפורי ההרעלה כמובן לא עברו בשתיקה. ברגע שהסתמן שאין מדובר באירוע בודד אלא במגמה, הזעם הבינלאומי היה רב. התקשורת ביקרה, ממשלות מתחו ביקורת, וממשלת סין מצידה הפגינה הבנה וגזרה דין מוות על פקיד בכיר שהורשע בקבלת שוחד כדי לאשר מוצרים לא תקינים.

עם כל המהומה היה ניתן לצפות שהחברות המייצרות בסין ישקלו פעמיים את המשך צעדיהן בעניין מיקום מפעליהם. אפשר היה לחשוב שיהיו תגובות בשוק לממצאים החמורים. אבל לא כך אירע. חברות מסחריות ואפילו ממשלות מערביות נמצאות במלכוד 22 כלכלי - חברות גדולות בעולם מעדיפות לסחור עם חברות סיניות, באופן חוקי או בלתי חוקי, בגלל המחיר הנמוך עד לגיחוך שהן משלמות על חומרי גלם ועבודה.

בדיוק בשל כך לא נאסר עד כה מסחר עם סין, ואף חברה לא הודיעה כי היא מפסיקה לייצר את מוצריה בסין, או לקנות מסין את חומרי הגלם שלה. למעשה, היצרניות הגדולות הגיבו בצורה פושרת למדי לאיכות הירודה של המוצרים הסיניים. חברת קראפט פודס, למשל, קראה לממשל האמריקאי ללחוץ על סין לשפר את איכות המוצרים המגיעים ממנה לצרכנים בארה"ב. קלוגס הודיעה שהיא משפרת את ציוד המעבדה שלה, כדי לשפר את היכולת לגלות פגמים במזון.

גם הממשל בארה"ב, לא ידיד גדול לסין, הגיב במתינות. על היחסים המדיניים העכורים גבר לחץ היצרניות הגדולות שלא להפסיק את קשרי המסחר עם סין. האמריקנים אפילו לא הגישו תביעה לארגון הסחר העולמי.

בצירוף מיקרים מעניין, אל הסגה הסינית הזו התלווה בשבוע האחרון סיפור סיני נוסף, או ליתר דיוק, סיפור עם קשר הדוק לסין. היא עלתה לכותרות שוב באופן שלילי בקשר לרצח העם בדארפור.

דארפור הוא חבל ארץ אומלל בסודאן, בו הממשלה מאפשרת ומעודדת רצח עם על ידי כנופיות מוסלמיות שטובחות בתושבים שחורי העור המקומיים. עד היום, כמעט חצי מיליון אנשים נהרגו או רעבו למוות שם, ולמעלה מ-1.8 מיליון נפשות נעקרו מבתיהם.

הטרגדיה הזו מתבצעת, מסתבר, במימון סיני. לסין יש אינטרסים בשגשוגה של הממשלה הסודאנית הנוכחית, אכזרית ככל שהיא. יתרון אחד גדול יש לעידן המודרני: שקיפות היא מנת חלקנו, אם נרצה ואם לאו. וכך הממשלה הסינית יכולה אולי לממן ג'נוסייד, אבל אינה יכולה להסתיר זאת.

ספילברג פרסם מכתב גלוי בעניין הקשר המכוער בין סין לרצח העם בדארפור

סין עתידה לארח את אולימפיאדת בייג'ין בשנה הבאה. זה נראה כמו זמן טוב ללחוץ עליה. סטיבן ספילברג, שמשמש כיועץ אומנותי לאירוע, עשה בדיוק את זה כשפרסם מכתב גלוי בעניין הקשר המכוער בין סין וסודאן. היה מי שחשב שספילברג יהיה רק החלוץ בראש המחנה. אחד משחקני הכדורסל האמריקנים ניסה לגייס את כל חברי קבוצתו לחתום על מכתב דומה, שקורא לסין לשים קץ לסיוע שהיא מעניקה לממשלה הסודאנית במלאכת ההשמדה השיטתית שלה. כוכב הקבוצה, עם זאת, סירב לחתום על המכתב. למרות מוצאו האפריקני, הוא לא יחלץ לעזרת דארפור ויסתכן בהעלאת חמתה של סין. ומה לאתלט צעיר ושיקולי מדיניות שכאלו? מובן שאין כאן שום פוליטיקה, מוסווית או גלויה. הוא פשוט חתום על חוזה ענק עם חברת 'נייק' שמייצרת את רוב תוצרתה בסין. השיקול הפיננסי דורש שלא לפתוח את הפה בנושאים מוסריים כמו דארפור.

מקומם? דומה שזוהי לשון המעטה במקרה הזה, ובכל זאת אין בכך הפתעה. סין יכולה להרעיל את כולנו לאט אבל בטוח, ולממן כל רצח עם בכל פינת עולם נחשלת, אבל יחסי ציבור גרועים לא ימיטו עליה אסון כל עוד מנגד עומדים אנשים שהאינטרס הכלכלי שלהם הוא עבורם ערך עליון. והאינטרס הזה מכתיב יחסים טובים עם סין: לכל אחד מממשלת ארצות הברית עד לכוכב הכדורסל עם חוזה הנעליים.

סין, כמובן, אינה הסיפור כאן. היא רק אבן הבוחן שבעזרתה ניתן לראות את החברה שלנו כפי שהיא: חברה שבה הקפיטליזם הוא השליט הבלתי מעורער והכסף יענה את הכל.

פעם היה הקפיטליזם נתון במגננה. העולם נחלק כמעט באופן שווה בין הקומוניזם והקפיטליזם, המזרח והמערב, שתי תפיסות שונות לחלוטין על עבודה וכסף. אבל היום גם ההתרעמויות הקולניות על מכירת הנשמה תמורת נזיד עדשים, אינם בבחינת הצעה לאמץ את משנתו של קרל מרקס. אף אחד לא מתכנן לכתוב את המניפסט הקומוניסטי השני. אבל העובדה שהקומוניזם הוכה שוק על ירך לא אומרת שהקפיטליזם שלנו חף מפגמים.

עיתונים מקומיים באמריקה קראו לקוראיהם להחרים את התוצרת הסינית עד שינקטו צעדים להגברת בטיחותם. ארגונים המוחים על הנעשה בסודאן מנסים להפעיל סנקציות כלכליות כדי להפסיק את הטבח. הכל מתנקז לאותה נקודה: גם עם כוונות טובות, אנו מבינים שהשחקן המרכזי הוא תמיד הכסף.

שוק חופשי הוא דבר מצוין, למעשה הקונספציה הכלכלית היחידה שהוכיחה את עצמה. עכשיו הגיע הזמן עבור הטבע האנושי להוכיח את עצמו: האם אנחנו מסוגלים להעמיד ערכים לפני עסקים? אם לא, בניסיון אנושי לחלוטין להרוויח עוד ועוד כסף, אפשר לסיים כמשתפי פעולה בפשעים חמורים.

ככה זה שהכסף הופך לדיבר הראשון.