*נרשם מפיו של מתנדב (צנוע שבחר להישאר בעילום שם) באזור הצפון.

בחוץ עולים אדי קיץ תל-אביביים מהבילים, אנשים מיוזעים מתרוצצים, נהגים עצבניים מנסים לפלס דרכם בים המכוניות, חום, פיח המולה... אך בתוך הקניון – מיזוג מפנק, מוזיקה רגועה, אווירה שלווה, קלילה וזורמת. תחושת ניתוק. ניתוק מוחלט.

התיישבתי בבית הקפה לאכול ולשתות משהו לפני שאמשיך בשגרת היום העמוסה. צפצוף החדשות גרם לכולנו לזקוף אוזן תורנית ולהאזין לדיווחים מהצפון.

"מטחי קטיושות נורו בשעה האחרונה לעבר קריית שמונה, עכו, נהריה..."

"פיקוד העורף קורא לאנשי הצפון להישאר במרחבים המוגנים..."

"חיל האוויר תקף עמדות חיזבאללה..."

"ראש הממשלה חזר והודה בדבריו לעורף הנוהג באורך רוח ובסבלנות..."

הגבר בשולחן שלצידי אותת למלצר – "סליחה", אמר לו בטרוניה, "הקרואסון הזה לא מספיק חם".

!!!!!

אייי! כמה צורם!

רק אתמול הייתי שם וראיתי מה זה "עורף חזק" - עורף סובל ומתענה. עורף מתמודד. עורף גיבור! מי חושב שם על פינוק וקרואסונים?!
 

***

העפלנו צפונה עם טנדר עמוס בטיטולים ומזון לתינוקות. כבישים ריקים. כמעט ולא רואים נפש חיה באזור שבימים כתיקונם שוקק מטיילים. עשן מתמר ומאפיל את השמים. ריח חריכה וקולות נפץ. תחושה כבדה.

הגענו לקרית שמונה. עיר רפאים. הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו כשנכנסים לקריה, זה שעכשיו, ברגע זה ממש, החופש הגדול. אין ילדים ברחובות. אין אמהות שיוצאות לטייל בגינות עם פעוטותיהן. מכוניות לא ממלאות את האוויר בנהמות מנוע וצפירות רגזניות. הכל סגור ומסוגר. שקט לא טבעי.

הגענו אל הכתובת הראשונה שקיבלנו במוקד העזרה. אנשים פנו אליהם וסיפרו שחסרים להם מוצרים בסיסיים לתינוקות.

לפתע, תסלחו לי על הדימוי, כמו נמלים שיוצאות מכל מיני חורים נעלמים, גלשו אל הרחוב אנשים.

החנינו את הרכב, ראש הציץ מאחד החלונות, מישהו הביט בנו מפתח המקלט. ולפתע, תסלחו לי על הדימוי, כמו נמלים שיוצאות מכל מיני חורים נעלמים, גלשו אל הרחוב אנשים. בתנועה מהירה, חששנית, הקיפו את הרכב - מנסים לברר מה הבאנו. אין להם. חסר להם. קשה להם.

כל אחד מנסה להשיג חבילת טיטולים בגודל המתאים, קופסת מטרנה לגיל הנכון. הם עייפים, מתוחים, מפוחדים – רוצים לגמור מהר ולחזור למחבוא. חלקם כעוסים, חושבים שאנחנו שייכים לרשויות שהשאירו אותם לכודים בעיר המופגזת בלי אמצעי מחייה בסיסיים. חלקם אסירי תודה, על הדאגה, ההתחשבות והסיכון העצמי, של אנשים שגרים במקומות בטוחים.

רובם ענייניים ושותקים. חלקם מדברים.
 

***

"לא יכול יותר. לא מסוגל להמשיך ככה. אני יוצא מדעתי. תעזרו לי!", מתחנן אלינו יהודי בעיניים אדומות כדם.

"לא יכול לעזוב את העיר, חייב להמשיך לעבוד. יוצא מהבית באחת בלילה, חוזר בשתים עשרה בצהרים. מת מעייפות, אבל כל הזמן פיצוצים, סירנות ורמקולים. לא מסוגל להישאר במקלט, מת מפחד בבית. אני מתמוטט!"

ואז זה קרה.

פיצוץ אדיר. זה לא היה בום גדול. זה היה ב ו םםםםם!!!! קול שחודר לקרביים. קול שמגיע אליך מהרגליים, לא פחות מהאוזניים. קול מוחשי שחובט בגוף. מבעית. מרעיד. מזעזע. מנער. ממוטט. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד - ב ו םםםםם ט ר ר ר ר ח!!! ב ו םםםםם ט ר ר ר ר ח!!!!

אנחנו המומים. איזו עוצמה. איזה פחד. לא ככה דמיינו את זה. זה לא הגיוני. איך זה יכול להיות. איך עדיין חיים כאן בני אדם שפויים?!

"לא כל כך קרוב", מפטיר אחד האנשים וחוזר בריצה למקלט.

רכבי ביטחון עוברים ברחובות וקוראים ברמקולים לאנשים להישאר במרחבים המוגנים, במקלטים, או בחדרים הפנימיים של הבית.

ושוב עוטף אותנו שקט לא טבעי. דממת בית קברות.

אנחנו חשופים, אך ממשיכים בדבקות לכתובת הבאה. בדרך, בתים פגועים. סימני שרפה. בורות פעורים. ושקט מצלצל.

"אתם מלאכים משמים", בוכה בדמעות אישה, "אנחנו עשרים איש במקלט, בקושי נושמים, מתבשלים יחד בלי מזגן. יש איתנו אישה צעירה, כזאת עדינה, חמודה, ופתאום בתוך כל הנפילות וההיסטריה היא מרגישה שהגיע הזמן שלה ללכת לבית חולים ללדת. בהפוגה לקחו אותה, ועכשיו היא שוב כאן. עם תאומים בני כמה ימים, בקושי מצליחה להניק, וכמעט ונגמר לה המזון לתינוקות והטיטולים!!!" היא לוקחת במהירות אבקת חלב וטיטולים לפעוטות שזה עתה נולדו, וחוזרת למקלט. לא לפני שהיא ספק מבקשת, ספק מאחלת לנו - "תשמרו על עצמכם".

הגדול שלי, בן שלוש וחצי, כבר היה נקי. פתאום, מרוב הפחד התחיל שוב להרטיב.

"מה אני אגיד לך", מספר אחר בזמן שאנחנו מחפשים את המוצרים המתאימים לו, "בדרך כלל אני בנאדם מסודר, בחיים לא נתקעתי ככה בלי טיטולים. אבל הגדול שלי, בן שלוש וחצי, כבר היה נקי. פתאום, מרוב הפחד התחיל שוב להרטיב. אין לנו במקלט תנאים להחליף בלי סוף בגדים, ובטח שלא לקלח את הילדים חופשי חופשי. גם הקטנה שלי, צריכה עכשיו הרבה יותר טיטולים. הפיצוצים, הלחץ של המבוגרים, כל אלה מפחידים אותה, והיא מלכלכת הרבה יותר מבדרך כלל".

נוסעים הלאה. חנויות המכולת הבודדות שפותחות את שעריהן ריקניות תרתי משמע. מוצרים בסיסיים חסרים, וגם קונים - אין.

בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים חוזרת אותה תמונה – רחוב שקט מתמלא בין רגע באנשים שבאים לבדוק. משהו מטריד אותי. ופתאום אני מבין מה. האנשים האלה – אני קצת חושש מהם... מה קורה לי? ואז אני קולט. המבט שלהם. המהירות שבה הם מקיפים אותי. הנחישות שלהם לקחת כל מה שאפשר. הדחיפות, הלחץ, הכעס. אני אחד, והם הרבה. אני לא איש 'קטן' תאמינו לי, אבל ביניהם, אני מרגיש כמו זבוב שמפחד שמא מישהו יחליט למעוך אותו. כל הזמן מלווה אותי הרגשה כאילו אם הם לא יקבלו מה שהם רוצים, הם כבר ישיגו את זה לבד... לא, לא כולם, בהחלט לא כולם. ובכל זאת...

"מה אתה חושב?! כל יום אומרים ברדיו 'עוד כמה ימים'; 'בטח לא מחר'; 'תהיו חזקים'. אבל אנחנו קבורים פה מתחת לאדמה, מרגישים כמו על רולטה. אין לנו לאן ללכת. היו כאלה שנסעו וחזרו – כמה אפשר להיות על הגב של אחרים - שבוע, שבועיים גג. הנשים משתגעות, יודע מה זה בשביל אישה לא לבשל אוכל לילדים שלה?! פחד לצאת לקנות, וגם אם יוצאים, לא בטוח שיש מה לקנות. לא יודעים מתי יבוא לכאן מישהו, ואם יבוא מה יביא, כמה ולמי. חלות לשבת. אוכל. פירות. תעסוקה לילדים. אז ברגע שאנחנו רואים אוטו חונה, מייד כולם רצים לבדוק."

ואם יש משהו שימושי, עושים הכל כדי להשיג, ומה שיותר – כי באמת, מי יודע לכמה זמן זה מה שיהיה... מלחמת קיום!

"הם שמה למעלה רוצים שנהיה חזקים. אומרים לנו 'אתם הגב של הצבא' – מה, חיילים לא מקבלים אוכל? לא מקבלים מדים? ומה אנחנו, לא בני אדם? אה, תגיד לי אתה?!"

אנחנו מגיעים למקלט ציבורי גדול שספג לפני כמה ימים פגיעה ישירה. ב"ה לא היו שם נפגעים, אבל האנשים חוששים לצאת אלינו. אני נכנס למקלט. מקום אפל, אווירה מדוכדכת, אנשים שפופים. עיניים עורגות לשינה בריאה. לשקט. לפרטיות. אבל דווקא היום יש הרבה נפילות.

"זה שלנו", הם מעירים על קולות הנפץ שנשמעים ברקע. "אנחנו כבר מומחים", מוסיפים בציניות כאובה, "יודעים להבדיל מה שלנו, מה שלהם, מה קרוב, מה רחוק, מה עובר מעלינו, מה נופל לפנינו...".

לא כל המקלטים נראים אותו הדבר. יש כאלה שמתאמצים ליצור אווירה נעימה יותר. אבל בינינו, כמה נעימה יכולה להיות אווירה בבית כלא מבודד, אפילו אם הוא חמישה כוכבים?
 

***

שוב במרכז.

אנחנו רחוקים, אולי לא כל כך מרגישים, אולי גם לא כל כך מודעים. אמצעי התקשורת מספרים לנו על אחינו הגיבורים בצפון, ואנחנו לוקחים את הגבורה בקלות, כמו משהו מובן מאליו. לא תמיד חושבים ממה מורכבות שעות הגבורה האלה. לא ממש מבינים כמה הרבה רגעים מכילה שעה אחת של חרדה, ומכמה שעות קשות מורכב יום אחד של התמודדות, ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום, ועוד... כבר שלושה וחצי שבועות... ומי יודע עד מתי?

מי שהיה שם יודע טוב מאוד מיהו העורף החזק. מי שהיה שם לא יטפח לעצמו על השכם ויספר לכולם מה הוא עשה במלחמה, את מי הוא אירח ועל מה הוא ויתר – כי כל המעשים שלנו מתגמדים ומתאפסים מול התמודדותו של ילד אחד בצפון. מול לילה אחד במקלט צפוף, חם ואפוף חוסר ודאות...

אולי אנחנו שואלים את עצמנו – 'נו, מה אני כבר יכול לעשות? מה יעזור להם אם גם השגרה שלי תשתנה? אני לא יכול לחסל את החיזבאללה, או לעצור את הטילים באוויר...'.

אבל בכל זאת נראה לי שיש וגם יש מה לעשות! אנחנו יכולים לוותר על משהו קטן. אולי על הקרואסון היומי, אולי על הנופש השנתי – גם כדי להביע הזדהות עם אחינו הסובלים, גם כדי לעורר את תחושת השייכות וגם, אם אפשר, כדי לתרום את השקלים האלה לקניית אוכל, טיטולים, חלות, חלב, ארוחה מבושלת לשבת, אולי אפילו ממתק לילדים או מאוורר... לאנשים שבשבילם כל אלה נמצאים בגדר 'מותרות'.

כי בכל זאת, גם אנחנו חלק מהעורף, וחוזקו של העורף תלוי גם בנו. ובכדי לגלות גבורה, לא חייבים לחכות לשריקתו האימתנית של טיל קרקע-קרקע ארוך טווח.
 

***

מרכזי מתנדבים: רוח טובה, לתת