*נרשם מפיו של מתנדב (צנוע שבחר להישאר בעילום שם) באזור הצפון.
בחוץ עולים אדי קיץ תל-אביביים מהבילים, אנשים מיוזעים מתרוצצים, נהגים עצבניים מנסים לפלס דרכם בים המכוניות, חום, פיח המולה... אך בתוך הקניון – מיזוג מפנק, מוזיקה רגועה, אווירה שלווה, קלילה וזורמת. תחושת ניתוק. ניתוק מוחלט.
התיישבתי בבית הקפה לאכול ולשתות משהו לפני שאמשיך בשגרת היום העמוסה. צפצוף החדשות גרם לכולנו לזקוף אוזן תורנית ולהאזין לדיווחים מהצפון.
"מטחי קטיושות נורו בשעה האחרונה לעבר קריית שמונה, עכו, נהריה...""פיקוד העורף קורא לאנשי הצפון להישאר במרחבים המוגנים..."
"חיל האוויר תקף עמדות חיזבאללה..."
"ראש הממשלה חזר והודה בדבריו לעורף הנוהג באורך רוח ובסבלנות..."
הגבר בשולחן שלצידי אותת למלצר – "סליחה", אמר לו בטרוניה, "הקרואסון הזה לא מספיק חם".
!!!!!
אייי! כמה צורם!
רק אתמול הייתי שם וראיתי מה זה "עורף חזק" - עורף סובל ומתענה. עורף מתמודד. עורף גיבור! מי חושב שם על פינוק וקרואסונים?!
העפלנו צפונה עם טנדר עמוס בטיטולים ומזון לתינוקות. כבישים ריקים. כמעט ולא רואים נפש חיה באזור שבימים כתיקונם שוקק מטיילים. עשן מתמר ומאפיל את השמים. ריח חריכה וקולות נפץ. תחושה כבדה.
הגענו לקרית שמונה. עיר רפאים. הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו כשנכנסים לקריה, זה שעכשיו, ברגע זה ממש, החופש הגדול. אין ילדים ברחובות. אין אמהות שיוצאות לטייל בגינות עם פעוטותיהן. מכוניות לא ממלאות את האוויר בנהמות מנוע וצפירות רגזניות. הכל סגור ומסוגר. שקט לא טבעי.
הגענו אל הכתובת הראשונה שקיבלנו במוקד העזרה. אנשים פנו אליהם וסיפרו שחסרים להם מוצרים בסיסיים לתינוקות.
לפתע, תסלחו לי על הדימוי, כמו נמלים שיוצאות מכל מיני חורים נעלמים, גלשו אל הרחוב אנשים.
החנינו את הרכב, ראש הציץ מאחד החלונות, מישהו הביט בנו מפתח המקלט. ולפתע, תסלחו לי על הדימוי, כמו נמלים שיוצאות מכל מיני חורים נעלמים, גלשו אל הרחוב אנשים. בתנועה מהירה, חששנית, הקיפו את הרכב - מנסים לברר מה הבאנו. אין להם. חסר להם. קשה להם.
כל אחד מנסה להשיג חבילת טיטולים בגודל המתאים, קופסת מטרנה לגיל הנכון. הם עייפים, מתוחים, מפוחדים – רוצים לגמור מהר ולחזור למחבוא. חלקם כעוסים, חושבים שאנחנו שייכים לרשויות שהשאירו אותם לכודים בעיר המופגזת בלי אמצעי מחייה בסיסיים. חלקם אסירי תודה, על הדאגה, ההתחשבות והסיכון העצמי, של אנשים שגרים במקומות בטוחים.
רובם ענייניים ושותקים. חלקם מדברים.
"לא יכול יותר. לא מסוגל להמשיך ככה. אני יוצא מדעתי. תעזרו לי!", מתחנן אלינו יהודי בעיניים אדומות כדם.
"לא יכול לעזוב את העיר, חייב להמשיך לעבוד. יוצא מהבית באחת בלילה, חוזר בשתים עשרה בצהרים. מת מעייפות, אבל כל הזמן פיצוצים, סירנות ורמקולים. לא מסוגל להישאר במקלט, מת מפחד בבית. אני מתמוטט!"
ואז זה קרה.
פיצוץ אדיר. זה לא היה בום גדול. זה היה ב ו םםםםם!!!! קול שחודר לקרביים. קול שמגיע אליך מהרגליים, לא פחות מהאוזניים. קול מוחשי שחובט בגוף. מבעית. מרעיד. מזעזע. מנער. ממוטט. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד - ב ו םםםםם ט ר ר ר ר ח!!! ב ו םםםםם ט ר ר ר ר ח!!!!
אנחנו המומים. איזו עוצמה. איזה פחד. לא ככה דמיינו את זה. זה לא הגיוני. איך זה יכול להיות. איך עדיין חיים כאן בני אדם שפויים?!
"לא כל כך קרוב", מפטיר אחד האנשים וחוזר בריצה למקלט.
רכבי ביטחון עוברים ברחובות וקוראים ברמקולים לאנשים להישאר במרחבים המוגנים, במקלטים, או בחדרים הפנימיים של הבית.
ושוב עוטף אותנו שקט לא טבעי. דממת בית קברות.
אנחנו חשופים, אך ממשיכים בדבקות לכתובת הבאה. בדרך, בתים פגועים. סימני שרפה. בורות פעורים. ושקט מצלצל.
"אתם מלאכים משמים", בוכה בדמעות אישה, "אנחנו עשרים איש במקלט, בקושי נושמים, מתבשלים יחד בלי מזגן. יש איתנו אישה צעירה, כזאת עדינה, חמודה, ופתאום בתוך כל הנפילות וההיסטריה היא מרגישה שהגיע הזמן שלה ללכת לבית חולים ללדת. בהפוגה לקחו אותה, ועכשיו היא שוב כאן. עם תאומים בני כמה ימים, בקושי מצליחה להניק, וכמעט ונגמר לה המזון לתינוקות והטיטולים!!!" היא לוקחת במהירות אבקת חלב וטיטולים לפעוטות שזה עתה נולדו, וחוזרת למקלט. לא לפני שהיא ספק מבקשת, ספק מאחלת לנו - "תשמרו על עצמכם".
הגדול שלי, בן שלוש וחצי, כבר היה נקי. פתאום, מרוב הפחד התחיל שוב להרטיב.
"מה אני אגיד לך", מספר אחר בזמן שאנחנו מחפשים את המוצרים המתאימים לו, "בדרך כלל אני בנאדם מסודר, בחיים לא נתקעתי ככה בלי טיטולים. אבל הגדול שלי, בן שלוש וחצי, כבר היה נקי. פתאום, מרוב הפחד התחיל שוב להרטיב. אין לנו במקלט תנאים להחליף בלי סוף בגדים, ובטח שלא לקלח את הילדים חופשי חופשי. גם הקטנה שלי, צריכה עכשיו הרבה יותר טיטולים. הפיצוצים, הלחץ של המבוגרים, כל אלה מפחידים אותה, והיא מלכלכת הרבה יותר מבדרך כלל".
נוסעים הלאה. חנויות המכולת הבודדות שפותחות את שעריהן ריקניות תרתי משמע. מוצרים בסיסיים חסרים, וגם קונים - אין.
בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים חוזרת אותה תמונה – רחוב שקט מתמלא בין רגע באנשים שבאים לבדוק. משהו מטריד אותי. ופתאום אני מבין מה. האנשים האלה – אני קצת חושש מהם... מה קורה לי? ואז אני קולט. המבט שלהם. המהירות שבה הם מקיפים אותי. הנחישות שלהם לקחת כל מה שאפשר. הדחיפות, הלחץ, הכעס. אני אחד, והם הרבה. אני לא איש 'קטן' תאמינו לי, אבל ביניהם, אני מרגיש כמו זבוב שמפחד שמא מישהו יחליט למעוך אותו. כל הזמן מלווה אותי הרגשה כאילו אם הם לא יקבלו מה שהם רוצים, הם כבר ישיגו את זה לבד... לא, לא כולם, בהחלט לא כולם. ובכל זאת...
"מה אתה חושב?! כל יום אומרים ברדיו 'עוד כמה ימים'; 'בטח לא מחר'; 'תהיו חזקים'. אבל אנחנו קבורים פה מתחת לאדמה, מרגישים כמו על רולטה. אין לנו לאן ללכת. היו כאלה שנסעו וחזרו – כמה אפשר להיות על הגב של אחרים - שבוע, שבועיים גג. הנשים משתגעות, יודע מה זה בשביל אישה לא לבשל אוכל לילדים שלה?! פחד לצאת לקנות, וגם אם יוצאים, לא בטוח שיש מה לקנות. לא יודעים מתי יבוא לכאן מישהו, ואם יבוא מה יביא, כמה ולמי. חלות לשבת. אוכל. פירות. תעסוקה לילדים. אז ברגע שאנחנו רואים אוטו חונה, מייד כולם רצים לבדוק."
ואם יש משהו שימושי, עושים הכל כדי להשיג, ומה שיותר – כי באמת, מי יודע לכמה זמן זה מה שיהיה... מלחמת קיום!
"הם שמה למעלה רוצים שנהיה חזקים. אומרים לנו 'אתם הגב של הצבא' – מה, חיילים לא מקבלים אוכל? לא מקבלים מדים? ומה אנחנו, לא בני אדם? אה, תגיד לי אתה?!"
אנחנו מגיעים למקלט ציבורי גדול שספג לפני כמה ימים פגיעה ישירה. ב"ה לא היו שם נפגעים, אבל האנשים חוששים לצאת אלינו. אני נכנס למקלט. מקום אפל, אווירה מדוכדכת, אנשים שפופים. עיניים עורגות לשינה בריאה. לשקט. לפרטיות. אבל דווקא היום יש הרבה נפילות.
"זה שלנו", הם מעירים על קולות הנפץ שנשמעים ברקע. "אנחנו כבר מומחים", מוסיפים בציניות כאובה, "יודעים להבדיל מה שלנו, מה שלהם, מה קרוב, מה רחוק, מה עובר מעלינו, מה נופל לפנינו...".
לא כל המקלטים נראים אותו הדבר. יש כאלה שמתאמצים ליצור אווירה נעימה יותר. אבל בינינו, כמה נעימה יכולה להיות אווירה בבית כלא מבודד, אפילו אם הוא חמישה כוכבים?
שוב במרכז.
אנחנו רחוקים, אולי לא כל כך מרגישים, אולי גם לא כל כך מודעים. אמצעי התקשורת מספרים לנו על אחינו הגיבורים בצפון, ואנחנו לוקחים את הגבורה בקלות, כמו משהו מובן מאליו. לא תמיד חושבים ממה מורכבות שעות הגבורה האלה. לא ממש מבינים כמה הרבה רגעים מכילה שעה אחת של חרדה, ומכמה שעות קשות מורכב יום אחד של התמודדות, ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום, ועוד... כבר שלושה וחצי שבועות... ומי יודע עד מתי?
מי שהיה שם יודע טוב מאוד מיהו העורף החזק. מי שהיה שם לא יטפח לעצמו על השכם ויספר לכולם מה הוא עשה במלחמה, את מי הוא אירח ועל מה הוא ויתר – כי כל המעשים שלנו מתגמדים ומתאפסים מול התמודדותו של ילד אחד בצפון. מול לילה אחד במקלט צפוף, חם ואפוף חוסר ודאות...
אולי אנחנו שואלים את עצמנו – 'נו, מה אני כבר יכול לעשות? מה יעזור להם אם גם השגרה שלי תשתנה? אני לא יכול לחסל את החיזבאללה, או לעצור את הטילים באוויר...'.
אבל בכל זאת נראה לי שיש וגם יש מה לעשות! אנחנו יכולים לוותר על משהו קטן. אולי על הקרואסון היומי, אולי על הנופש השנתי – גם כדי להביע הזדהות עם אחינו הסובלים, גם כדי לעורר את תחושת השייכות וגם, אם אפשר, כדי לתרום את השקלים האלה לקניית אוכל, טיטולים, חלות, חלב, ארוחה מבושלת לשבת, אולי אפילו ממתק לילדים או מאוורר... לאנשים שבשבילם כל אלה נמצאים בגדר 'מותרות'.
כי בכל זאת, גם אנחנו חלק מהעורף, וחוזקו של העורף תלוי גם בנו. ובכדי לגלות גבורה, לא חייבים לחכות לשריקתו האימתנית של טיל קרקע-קרקע ארוך טווח.
(9) אנונימי, 14/8/2006 07:54
לא נכון
העוף חזק בכול מקום אין חזקים כמו העם היהודי שאומן מספיק על ידי צוררים רבים מפרעה ועד היטלר מי נבוכדנצר ועד מלכי ספרד כאמור " אלה שבכול דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" והקדוש ברוך הוא יצילנו מיד החיזבאללה ימכ"ש ואנחנו כול תושבי הארץ לא רק הצפון סובלים לראות את איחנו נופלים למיטה בטרם קצירם אבל סופו של נסראללה יבוא והאל הרחמן יתן משפט צדק אם הצורר
(8) אנונימי, 12/8/2006 08:10
הכול זמני.
בתחילת המלחמה נעשה רושם שהעם היהודי חזק, תומך ועוזר.
אבל כבר אחרי שבוע שהמלחמה רק מתחזקת ומתעצמת ושמידי יום נוספים עוד נפגעים פיזית ועוד מיליוני אנשים נפגעים נפשית... הצורך בתמיכה גדל וגדל.
וברגע כשבאמת צריך להתייחד כולם כבר נכנסים למעין אמפטיה, עצלנות, שאננות, תחושה של שיגרה ושוכחים את אותם אנשים שנלחמים על חייהם בצפון- החיילים והמשפחות שמתקיימות כבר זמן רב במקלטים. דיווח על עוד משפחה חסרת אונים, על עוד חייל צעיר שנהרג, על עוד משפחה שאיבדה אב, אח בעל... נהפכים אט אט לעניין רגיל עד להחריד.
ובמקום לאזור כוח... להמשיך להילחם על האדמה ובכלל על קיום העם היהודי ולעזור אחד לשני לשרוד אנשים ממשיכים את חייהם ועוזרים לשיגרה שכזו להתקיים.
אפילו המשלוחים שעושים לחיילים ולמשפחות לא תמיד מגיעים ליעדם. אנשים מנצלים את המצב וגונבים את אותן החבילות מתוך ההבנה ושיכנוע עצמי "שחבילה אחת לא תחסר"... הפגיעה היא עצומה כל משלוח חשוב, כל יעד חשוב... צריך לשים לב גם למי תרומים ולדאוג שהחבילה תישלח ותגיע ליעד המבוקש ולא לעוד בסיס של ג'ובניקים במרכז ולא של לוחמי הצפון.
הדברים כל כך פשוטים, צריך לדעת רק לפעול בהיגיון ולא מתוך עצלנות ובכדי להגיד "אני את שלי עשיתי.."
הגיע הזמן לפתוח את העיניים כייון שכל יום שעובר נפגעים עוד ועוד אנשים..
ויום אחד זה יכול להיות גם אתה, כן כן אתה, זה שחיי את חייו במרכז הארץ ובדרום וממשיך להתבכיין על הקוראסון הקר שלך.
הגיע הזמן שתפתחו עיניים כי הכול שאלה של זמן... אם לא תפעל- אתה הבא בתור!.
(7) מרכז מידע יהדות, 10/8/2006 07:46
נא לפרסם אלף למטה
Dear Friends,
Harav Simcha Hakohen Kook (Chief Rabbi of Rehovot in Israel), together with the Bostoner Rebbe have launched an innovative program to help protect our soldiers and all residents of Israel who may be in danger.
They quote Numbers 31:4 - Parshat Matot - but before you rush to your bible, please note that every English translation I have seen skips an apparent redundancy in the text.
The context is that the children of Israel were in the desert, about to do battle with Midian. Under G-d's instruction, Moses tells the people that they are to go to war, and that "a thousand from each tribe a thousand from each tribe of Israel is to be sent to the army."
So what is this duplication of "a thousand from each tribe" (in Hebrew "elef lemateh")? Was it one thousand or two thousand? The English texts solve the question by simply skipping the duplication. The traditional explanation, however, is that each soldier was "twinned" with someone of his own tribe who stayed back from the battle and prayed for the soldier that was doing battle on his behalf. One thousand fought and one thousand prayed. And, at the end of a particularly difficult battle, verse 49 witnesses the result of this unity amongst the Children of Israel - "And they said to Moses: your servants have counted the warriors among us, and not single one is missing."
King David, when he went to war, also had each soldier "twinned" with someone who stayed behind and prayed and learned Torah specifically for him.
The idea launched by these great Rabbis is to ask Jews - especially those overseas, who are not part of the daily battle for Eretz Yisrael, to adopt a soldier, or a person who lives in one of the danger zones, or has been forced out of their home as a result of shelling, or just lives in Israel. Take their name and pray for their safety. A very personal one-on-one concern for your fellow Jew and for your fellow man.
At this time between 17th of Tammuz and Tisha B'Av which recalls the destruction of the Temple - traditionally because of unnecessary hatred and lack of concern between fellow Jews - this program seems to be the perfect "repair job".
The Jewish Information Center in Jerusalem has taken on the task of matching people who need your prayers with those wishing to pray on their behalf.
If you would like someone to pray for you - or if you know particularly of a soldier or Israeli at risk who needs support - send an email with the person's name and their mother's name. (e.g Moshe ben Sarah for a man Moshe the son of Sarah, Rivkah bat Sarah for a woman Rivkah the daughter of Sarah.) It can be anonymous. Last names or other identifying details are not required. This is important. Soldiers on the front do not have access to email, and they need our support right now.
If you would like to pray for someone, send an email saying so, and the Jewish Information Center will respond as soon as they can.
The email address is: myahadut@inter.net.il with a subject "Elef Lemateh."
After hearing Rabbi Kook on the radio, I personally spoke with the Jewish Information Center and received a copy of the written endorsement by the above great Rabbis.
Let us hope that the power of prayer and Jewish unity can help end this war quickly and with real success for the people of Israel and with no further injuries.
(6) , 7/8/2006 16:12
כל הכבוד
(5) תושבת קו העימות, 7/8/2006 06:48
עם ישראל מאחורינו, האמנם?
אני נמנית עם תושבי קו העימות שלא מוצאים מנוחה אבל מצאנו אנשים טובים בדרך. זכיתי לעזרה ממקום שלא חלמתי לקבל אותה ועזרה מכל הלב.
אבל בצד העזרה הנפלאה, חבל שלצד החיילים המילואמניקים המתגייסים יש את אלה שהמדינה לא "נוגעת" להם, שאכן לא מדובר בקריירה שלהם.
נכחתי בסיטואציות של ניצול מקורות העזרה, אנשים שיכלו שעברו ממקום למקום (בעזרת הרשויות) ולא אפשרו לאחרים לזכות ב"הטבות אלו" , מקורבי שלטון שזכו לקבל את המתנות שצריכים להיות מופנים לכל התושבים ולחלקם במידה שווה שככל האפשר.
ראיתי מבני עמינו אנשים שמה להם ול"מסכנים" בגבול הצפון, (מרביתינו לא "מסכנים").
ונסיים בנימה חיובית , תודה לכל אלו שפתחו את דלת ביתם, לבני משפחה לחברים קרובים ולחברים רחוקים שהפכו להיות קרובים הרבה הרבה תודה.
(4) גילה, 7/8/2006 04:15
הישרדות יומיומית כמו בשדה קרב
אני מהגליל.בני לוחם בלבנון,אם חד הורית ל-5. בית לידי חטף פגיעה ישירה והבית שלי יצא מכלל שימוש במשך 8 ימים. נדדנו מפה לשם כשתחושת הבטחון והיציבות רק הולכים ומתערערים. הגעתי לבתי-חולים לקבלת כדורים נוגדי חרדה, לראשונה בחיי.(גם באקמול לא השתמשתי). הילדים מושפעים ממצבי המתדרדר, באין בית, אין עוגן-בכל המובנים. חזרנו לכאן וכל היום נע ונד מסירנה לסירנה, איפה נפל? אפשר לצאת? לבנק? לעבודה? ומה עם הילדים? אין ממ"ד,רק חדר מדרגות. כל יציאה וכל הישארות צופנים סיכון אמיתי-קיומי!!! וכך כמעט חודש. אין וודאות,אין תוכניות מעבר לשעה הקרובה וגם זה מתערער, עלפי הקריזות החיזבאליות... הורי ואחי גרים עוד יותר צפונה ממני. משם כבר שומעים גם את תותחינו שלנו. רעש מלחמה ואיום תדיר. אלו-הם חיינו של הגליליים השלווים במשך כל חופשת הקיץ הארורה הזו. מצפון תיפתח הרעה? בימות המשיח הגליל יחרב??? וכל השאר... מחכים לגאולה, אין משהו אחר לקוות לו. 6 שבועות לא ראיתי את בני הלוחם ביחידה מובחרת, שני בני האחרים חוששים כל יום מצן-8. אלו-הם חיינו כאן ועכשיו על האדמה החרוכה הזו. אני מלמדת חיילים לקראת גיור-מחשבת ישראל. להגיע לשם זו לקיחת סיכון בין הנפילות... מה עוד אפשר לומר?? הכל הזוי הקיץ הזה, חם ובוער ומפחיד.... שלכם מהחזית,אם עבריה.
(3) רינה, 6/8/2006 23:48
ישר כוח בחור יקר אכן כואב לשומע כעת נמדדת
אהבת חינם,אמנם חד הורית מוכנה לתרום מהמעט שיש לי,ואפילו לארח בביתי כפי שעשיתי. ומוכנה לעשות חנוקה מצער לא יכולה להוסיף עוד מילה. המסר אכן חשוב מאוד.מוכנה לעזור רק תודיעו לי איך מחכה לתשובה ליבי תפילה.
(2) חיים, 6/8/2006 14:36
כמו שאומרים - מסמך אנושי מזעזע
תמיד מרחוק הכל נראה הירואי ויפה. כולם חזקים וכולם טובים. המאמר מספר בגובה העיניים על הפחד. תודה על העברת המסר החשוב.
(1) אריאל, 6/8/2006 09:37
נכון!!!!!!