תערוכה מכובדת בחיפה מגלה פתיחות תרבותית למופת: היא מציגה שש תמונות מפרי מכחולו של הצורר הנאצי היטלר. חוסר טעם? תלוי את מי שואלים. אוצר התערוכה מוכן להישבע שהתמונות מסייעות לחיזוק תדמיתו המפלצתית של היטלר. אבל מסתבר שניצולי שואה מוחלים על הטובה – הם יודעים מיהו היטלר, ולא זקוקים להדפסים של תמונותיו כדי להיזכר בכך.

הסערה המתחוללת סביב התערוכה הזו היא דוגמא נדירה להודאה מקיר לקיר במגבלות שצריכות להיות לחופש האמנות. ישראלים מסוימים היו אפילו מוכנים לצפות ב'פסיון' של מל גיבסון למרות שהסרט מטיל על היהודים את אשמת 'רוצחי המשיח'. הם טענו שיש להפריד בין המסר האנטישמי לסרט עצמו. במקרה של היטלר, לפחות, אין מחלוקת. איש לא מעריך את יכולותיו כצייר, אבל גם הטיעונים באשר למטרות החינוכיות של התערוכה, נדחים בשאט-נפש על ידי השומעים. יצירות של היטלר? במוזיאון ישראלי? לכל דבר צריך להיות גבול.

חופש האמנות הוא אחד מאותם ערכים אמורפיים שהדמוקרטיה הציגה לעולם. מותר לך לבטא את נטיותיך האמנותיות בכל דרך העולה על דעתך, קובע הערך הזה. אלא שכמו בכל ערכי הדמוקרטיה, החירות אמורה להסתיים במקום בו היא פוגעת בזולת. אבל מהי פגיעה בזולת? האם פגיעה ברגשות דתיים מוכרת כפגיעה, או רק פגיעה אישית המהווה עילה לתביעת דיבה? האם, משום שהנפגעים הם קבוצה גדולה ולא אינדיבידואל בודד, גובר חופש האמנות על הכל?

פרשת הקריקטורות הדניות הציתה לאחרונה מחדש את הויכוח העתיק הזה. איש בעולם המערבי לא יצדיק את צעדי המחאה האלימים של המוסלמים, ובכל זאת עולה הנושא לדיון: האם חופש האמנות מתיר לפגוע בכל הקדוש והיקר לאוכלוסיות שלמות? הפחד מתגובה מוסלמית חריפה הגן עד לאחרונה על מושאי האמונה שלהם, אבל דתות אחרות לא היו כה בנות מזל. מיצגים שמבזים את עיקרי הנצרות, כמו גם קריקטורות ששמות לצחוק את היהדות, הן תופעה ותיקה למדי. בכל פעם נשמעות מחאות, ובכל פעם גוברת ידו של חופש האמנות. כן, זה מגעיל ומעליב ולא אסתטי, אז מה? בגלל זה נכבול את ידי האומנים? וכי איננו אמונים על אמירתו של וולטיר "אני מתנגד לדעתך אך אלחם עד מוות על זכותך לומר אותה?" והאם אין להניח שוולטיר גם היה נלחם על זכות יריביו לפסל, לצייר או לנגן את דעתם?

לפני שנים אחדות הוקע שגריר ישראל בשוודיה כברברי, כשניתק את זרם החשמל למיצג שדימה טרוריסטית מתאבדת ל'שלגיה'.

לפני שנים אחדות חולל שגריר ישראל בשבדיה תקרית דיפלומטית בעקבות זעמו על מיצג אמנותי שהראה מחבלת מתאבדת בדמותה של שלגיה. השגריר ההמום מהעיוות ניתק את זרם החשמל למיצג. משרד החוץ גיבה את התנהגותו, אבל בשבדיה הוא הוקע כברברי. האם בגלל שהמיצג האמנותי נראה כמעודד טרור זו סיבה לפעול באלימות? לדעת השבדים לא. רוב הישראלים סברו אחרת, אבל גם ביניהם עלו קולות של מחאה. חופש האמנות, בכל זאת. האמביוולנטיות שולטת בנושא הזה יותר מכל אלמנט אחר: מצד אחד אנחנו פלורליסטים ורב-תרבותיים וסובלניים לכל אחד, מצד שני באמנות מותר לך להביע מה שאסור בדרכים אחרות. אם אתה תומך בטרור, סביר להניח שיגנו אותך. אם אתה הבמאי של "גן עדן עכשיו" שמציג מחבלים באור פסטוראלי וענוג, תזכה בפרס גלובוס הזהב. סתירה? מה פתאום! אחרי הכל, לסתם דיבורים על טרור אין ערך אמנותי. לסרט יש.

השואה זכתה במעמד של טאבו לזמן ארוך למדי, אבל נדמה שגם החומה הזו נפרצת. בישראל מדפיס אוצר תערוכה תמונות של היטלר מהאינטרנט ומציג אותם לראווה. בגרמניה הולכים צעד רחוק יותר: אמן ספרדי השתמש באגזוזים של מספר מכוניות כדי לאלתר חדר גזים מודרני, שיחזור של הקרמטוריום הנאצי. מבקרים עוטים מסיכות גז לפני שהם מבקרים במיצג האמנותי המסוים הזה. חולני? זה בדיוק הרושם שהאמן מבקש לעורר. השואה, לטענתו, זוכה לדגש רב מדי בעולם, ויש ציפייה מוגזמת לרגשי אשמה מצד הגרמנים. הקהילה היהודית מגיבה בזעזוע, כמו ניצולי השואה בארץ, שלא מבינים איך יתכן שבישראל יוצגו ניסיונותיו האמנותיים של היטלר. אבל יש לתהות עד מתי יימשך הקונצנזוס שבזעזוע הזה.

אמנים היו מאז ומתמיד פורצי דרך. המוזיקה של בוב דילן והביטלס עיצבה דור שלם של ילדי פרחים ולוחמי זכויות אדם פציפיסטיים. ספר כמו אוהל הדוד תום הביא לחיסולה של העבדות באמריקה, במה שעלה לארצות הברית במלחמת אזרחים אכזרית וקרע באומה שתוקן באיטיות רבה. למי שכתב את מילותיו אפופות הלאומניות של המרסייז, הקוראות להפלת העריצות ולמוות לאויבי צרפת, יש אחריות ישירה לדבקות חסרת הרחמים שבה ביצעו הצרפתים את המהפכה שלהם.

האמנות עוקפת את ההגנות השכליות שלנו, וזו הסיבה שהיא יעילה כל כך בהשפעה ושכנוע.

כוחה של האמנות הוא בפנייתה אל התת מודע. היא מונעת ממנו להתנגד למסריה בעצם העובדה שהיא אינה צועקת אותם בלשון ישירה, אלא עוטפת אותם בנופך אמנותי. כנגד מסרים ישירים יש לנו הגנות. האמנות עוקפת אותן הגנות, וזו הסיבה שהיא יעילה כל כך בהשפעה ושכנוע. לא לשווא משלמות חברות הון עתק למעצבים שיעצבו עבורם את הלוגו הנכון, ולא לשווא מעסיקות חברות הפרסום גרפיקאים מבריקים שידעו לשלוף את התמונה הנכונה. לא לשווא שוכרות המפלגות המתמודדות בבחירות את שירותיהם של מלחינים מוכשרים שימצאו עבורם ג'ינגל קליט. דימויים חזותיים ומוזיקה הם רק שתי צורות של אמנות ששוטפות את מוחנו מבלי שנשים לב.

ההגנה על חופש האמנות היא במידה רבה ההגנה על הזכות להסתנן מעבר למערכת האמונות הקיימת שלנו. זו גם הסיבה שהמחאות כנגד מיצגי אמנות טעונות תמיד בלהט רב כל כך. סרט כמו 'גן עדן עכשיו' מזיק להסברה נגד הטרור יותר מעשר דוקטוריות נוסח חנאן אשרווי, ותא הגזים המשוחזר בגרמניה יכול להשפיע הרבה יותר ממכחישי שואה כמו דיוויד אירווינג. אבל מעבר לשאלת ההשפעה השלילית, ישנה שאלת הפגיעה בזולת: ואם יוכח שהאמנות השנויה במחלוקת לא מולידה פורענות, האם יש הצדקה לפגוע ברגשותיהם של אנשים?

כן, עונה הדמוקרטיה בדרך כלל. אבל לפעמים אפילו הדמוקרטיה נבהלת. ישראל מצטיינת בשמירת חופש האמנות: קריקטורות שמציירות חרדים כמוצצי דם הופיעו לא פעם בעיתונות, וסרטים שמצטיינים בחד צדדיות מתקבלים בהשלמה. לא מעט ישראלים בקרו בהקרנת 'גן עדן עכשיו'. לא כולם הזדעזעו.

אבל התערוכה החיפאית מרגיזה גם את גדולי הליברלים. הצגת ציוריו של היטלר היא סטירה בפרצופם של ניצולי השואה, טוענים המבקרים, ומגנים את האוצר על חוסר רגישותו.

יפה לגלות שעדיין נותרה ברובנו הגינות אנושית בסיסית שלא מתרשמת מטיעוני חופש האמנות, אבל למה לא ניתן לתרגל אותה לעיתים קרובות יותר? האם כשלא יחיו בינינו ניצולי שואה ייפול המחסום האחרון של רגשות שאסור לפגוע בהם? האם למצפון שלנו אין שום קנה מידה אחר לביקורת? יש לקוות שלא.

ואולי אפשר לנצל את ההזדמנות הזו, של קונצנזוס נדיר, כדי לומר בגאון: חופש האמנות יכול לחול בתוך ביתו הפרטי של כל אדם, אבל לא במקומות ציבוריים. אמנות היא אולי ערך, אבל רגישות לזולת היא ערך גדול ממנה. עם כל הכבוד לחופש האמנות, יש לנו חופש עתיק מזה: חופש הבחירה בין טוב לרע. ופגיעה ברגשות נמנית על הקטגוריה השנייה.