הריסת בתי כנסת – לא פעם ראשונה

בית הכנסת של רבי יהודה החסיד המוכר בשמו 'החורבה', היה בית הכנסת האשכנזי המרכזי של ירושלים, ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר והמפואר ביותר במזרח התיכון. שמונה שנים נדרשו כדי לבנות אותו. הכיפה המפוארת שלו, עמדה בגובה של כשמונה קומות, וגימדה את כל שאר המבנים שברובע היהודי של העיר העתיקה.

הברון אלפונס דה רוטשילד הניח את אבן הפינה בשנת 1858, לאחר עשרות שנים שבהן ניסו היהודים להשיג רישיון בנייה מהרשויות העותומאניות (תורכיות) המוסלמיות. לבסוף, ויתר הסולטאן עבדול מג'יד על הפירמאן (צו מלכותי) והצהיר ש'מובן מאליו שצדק ונדיבות מעין אלה מחייבות ששלום מוחלט ישרור בין חברי כל הדתות והאמונות החוסים בממלכתי הרוממה'.

תפארת בית הכנסת סנוורה את כל מי שנכנס בשעריו. ארון הקודש שהוכן על ידי אומן פולני, ניצב בגובה של שתי קומות. פיתוחי עץ של ציפורים ופרחים, בסגנון הבארוק, היו ערוכים מול ארבעה עמודים בסגנון קורינתי. ובתוך הארון היו עשרות ספרי תורה.

שנים עשר חלונות הזכוכית הצבעוניים תיארו את שנים עשר שבטי ישראל. הכיפה עצמה נצבעה בתכול שמים ובכוכבי זהב. ציורי קיר בעלי מוטיבים דתיים עיטרו כל קיר, ונברשות קריסטל רבות השתלשלו מן הכיפה.*

בחורבה התרחשו כל אירועיה הגדולים של הקהילה היהודית. כאן מונו הרבנים הראשיים. כאן כיבדו נציגי הממשל העותומאני, ומאוחר יותר הבריטי, את הקהילה היהודית בביקוריהם. כאן נשמרו דגלי הגדודים היהודיים מימי מלחמת העולם הראשונה. וכאן, הלורד הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי ויהודי בעצמו, נקרא לעלות לתורה בשבת נחמו 1920, אירוע היסטורי שבעיני יהודים רבים ציין את ראשיתו של שלטון נדיב יותר, לאחר מאות שנים של רדיפות תחת השלטון העותומאני.

זיכרונות ילדותה של פועה שטיינר כוללים את בית כנסת החורבה, וחושפים בפנינו חלון שמגלה עד כמה שלט בית הכנסת לא רק בקו האופק היהודי, אלא גם בליבותיהם של היהודים עצמם. הגב' שטיינר מתארת בספרה המפורסם "מתוך ההפיכה", איך היו זורמים אנשים מכל עבר אל בית כנסת החורבה. וכיצד, לאחר שהיא ובני משפחתה היו מתיישבים על ספסלי העץ המגולפים, היא הייתה מנסה, בלי הצלחה, למנות את נברשות הקריסטל הנוצצות והמאירות שהיו תלויות על התקרה.

בית הכנסת נראה בעיניה כל כך מדהים ביופיו, עד שבאחת הפעמים היא שאלה את אביה אם בית המקדש, כשייבנה, יהיה יפה כמו החורבה...

כיבוש הרובע

בשבועות הראשונים של מלחמת העצמאות, ב-27 במאי 1948, כבש הלגיון הערבי (צבא ירדן) את החורבה. הירדנים הניפו את דגל הלגיון הערבי במרומי 24 המטרים של כיפת בית הכנסת, ואז הניחו פצצה על ראש הכיפה ופוצצו אותה.

הלגיון הערבי והערבים המקומיים, המשיכו להחריב ולחלל את כל 58 בתי הכנסת שהיו ברובע היהודי.

שארית אזרחי הרובע היהודי ולוחמיו, שעמדו באומץ במשך שבועיים תחת המצור, שלחו שדר מוזר ואחרון שמודיע בנשימה אחת שהמזון אזל, ושהחורבה פוצצה. למחרת, מובסים מבחינה רגשית כמו גם מבחינה צבאית, נכנעו היהודים.

הלגיון הערבי והערבים המקומיים, המשיכו להחריב ולחלל את כל 58 בתי הכנסת שהיו ברובע היהודי. אלה שנותרו על תילם שימשו בתור מזבלות, אורוות לחמורים, ובתי שימוש ציבוריים. הממשלה הירדנית המנצחת השחיתה גם את בית הקברות היהודי העתיק על הר הזיתים, כשהיא עוקרת שלושה רבעים מן המצבות ומשתמשת בהן לריצוף דרכים ובתי שימוש.

התמונה

כיום, שרידי החורבה, שנמצאים במרחק שני בניינים מביתי, עומדים כמזכרת נצח ועדות להיסטוריה. לאחר שחרור העיר העתיקה בשנת 1967, הקימה ממשלת ישראל קשת אבנים בין שתי פינות ששרדו מהמבנה המלכותי לשעבר, כדי לתת לתיירים שמץ של מושג לגבי מימדיו העצומים של בית הכנסת.

מובן, שכמו כל תושבי הרובע היהודי, ידעתי שהחורבה (שמעולם לא שמשה את היהודים בתור בסיס מבצעי) לא הושמדה מסיבה צבאית או אסטרטגית, אלא פשוט מתוך שנאה. ולמרות זאת, הופתעתי ממה שגיליתי כשבעלי נתן לי במתנה ספר ובו צילומים היסטוריים של ירושלים (מאת אהרן ביר).

בספר ראיתי תמונה שזעזעה אותי: תמונה של בית כנסת החורבה משנת 1948, כשערבי במדים עומד על תלולית עפר ואבן. הכיפה ואחד מהקירות הרוסים, אבל שאר בית הכנסת עדיין עומד על תילו! קירות גבוהים ניצבים ללא פגע, ובהם נראים בבירור שלוש שורות של חלונות מקושתים ויפים.

זאת אומרת שבית הכנסת לא נהרס בפעולה יחידה של כעס והתלהטות יצרים, כשהקרב עדיין נמשך. הוא פוצץ לאחר שאחרון היהודים גורש מהעיר העתיקה. הוא הוחרב באופן שיטתי, בצורה מתוכננת, בדיוק ובקושי רב, חתיכה אחר חתיכה.

חורבת יהודה החסיד לא נהרסה משום שהייתה "סמל לכיבוש", התירוץ שבו משתמשים כיום הערבים להסביר את הריסת בתי הכנסת שלנו.

בית כנסת החורבה נהרס משום שבליבותיהם ובמחשבותיהם של הערבים אין מקום לעם אחר או לדת אחרת בתוך מה שלדעתם הוא השטח שלהם. זה נכון היום, כמו שזה היה נכון ב-48.

שקרים, שקרים ועוד שקרים

חלפו 38 שנים מאז שישראל החזירה לעצמה את הריבונות על העיר העתיקה. ליד ביתי, על גבול הרובע היהודי והרובע הנוצרי-ארמני עומד מסגד פעיל. לידו ניצבת כנסייה עתיקה ששייכת לכנסיה האשורית אורתודוכסית, ערבים נוצריים שנרדפו וגורשו מעיראק. המואזינים הקוראים לתפילה ופעמוני הכנסייה מעוררים אותנו עם שחר, אבל אין טעם להתלונן, משום שזכויותיהם מובטחות מכוח הסובלנות היהודית-ישראלית.

במרכז הרובע היהודי, כמה מטרים משרידי החורבה, עומד מסגד מהמאה ה-15. כבר במאה ה-18 המסגד הפסיק לפעול ונזנח, מכיוון שאף מוסלמי לא התגורר באזור. לאחר שישראל כבשה את העיר העתיקה ב-1967, לא רק שהיא לא החריבה אותו (תוך שימוש בתירוציו של אבו מאזן שאלו מבנים ריקים שכבר לא בשימוש), אלא ממשלת ישראל שילמה כדי לשפץ את המסגד.

תגובתה הרשמית של ממשלת ישראל לשריפת בתי הכנסת בעזה הייתה שליחת כוחות משטרה להגן על המסגדים בישראל מהתקפות נקם אפשריות של יהודים קיצוניים.

בו בזמן שהם מחריבים את בתי הכנסת שלנו, אנחנו שומרים על המסגדים שלהם.

*התיאור ע"פ אהרן ביר . תודה למדריכת הסיורים ברכה סלאי (02-628-0755) על פרטים נוספים על החורבה.