כשרבקה הזמינה אותי לתה איתה ועם לילי, חשבתי לעצמי שזה בוודאי יהיה כמו הסרט "ארוחת ערב עם אנדרה": שתי נשים רוחניות ביותר, עם נקודות מבט שונות לחלוטין, ידונו בשאלות המהותיות בחיים. לילי ייצגה את תפיסת העידן החדש, רבקה את התורה.

הגורם לפגישתן הייתה בקשתו של סטנלי, דודנה של רבקה. סטנלי סיפר לה, שהבת של לילי, השכינה שלו, ניסתה להתאבד לאחר שחזרה מטיול בהודו. הוא האמין, שאם תוכל לילי לפרוט את חכמתה לפרוטות הקטנות של החיים, משפחתה תצא נשכרת מהעניין. הוא קיווה שפגישה עם רבקה, יהודיה דתיה, תסייע ללילי לעגן את הרוחניות המופשטת שלה בקרקע המציאות, ושכך יחלחל הדבר ויגיע גם לבתה. הוא הזהיר את רבקה, שלא להעלות בשיחה את ניסיון ההתאבדות של לילי.

רבקה, שלעולם לא מסרבת, הסכימה לפגישה באי רצון. "אל תדאגי", עודד אותה סטנלי."את רוחנית, היא רוחנית. אתן תיהנו מאוד מהשיחה".

רבקה הזמינה אותי, משום שבמשך 17 שנה השקעתי את כל כולי ברוחניות מזרחית, ומשום שמזה 18 שנה אני משקיעה את כל כולי ברוחניות התורה. במלים אחרות אפשר לומר, שאני "מתרגמת מומחית" לשפות של שני עולמות שונים אלה.

ישבנו סביב שולחן המטבח הסגלגל של רבקה, בדירתה בירושלים. רבקה ולילי ישבו זו מול זו, ואני ישבתי ביניהן, בוחנת בסקרנות את הניגודים ביניהן: שערה הארוך והגולש, צבוע הפסים, של לילי, לעומת ראשה של רבקה, מכוסה במטפחת; חולצת המחשוף הרקומה, הכפרית, של לילי, למול צווארון הגולף של רבקה; המבטא האירופי האקזוטי של לילי, לעומת חיתוך הדיבור המוכר של רבקה.

שתי הנשים, הסתבר, הנן בנות אותו הגיל: 52. "אבל את נראית צעירה ממני, רבקה" הכריזה לילי בפליאה ילדותית. "סטנלי סיפר לי שיש לך שישה ילדים. זה נכון?"

רבקה צחקה, הנידה בראשה ומזגה לכולנו תה צמחים. לילי לגמה את שלה בעונג. רבקה עצמה את עיניה ואמרה את הברכה באיטיות, ורק אז שתתה מהתה.

אורגניזם אחד עם תאים נבדלים

"ספרי לי קצת על עצמך", פתחה רבקה את דו-השיח בין השתיים. ללילי היו חיים מעניינים. היא נולדה באיטליה לאב יהודי ולאם נוצריה, והגיעה לישראל בגיל 22, ללא כל סיבה מיוחדת, בעקבות נטיית ליבה בלבד. "ברגע שהגעתי לכאן", הפסיקה לילי לרגע ונשמה עמוקות, "ידעתי שזה הבית שלי. הנשמה שלי הגיעה הביתה".

"סטנלי סיפר לי שהתגיירת גיור אורתודוכסי", העירה רבקה.

"זה היה רק עניין רשמי", אצבעות ידה הימנית של לילי, ארוכות ועדינות, ביטלו במחווה קטנה את חשיבותה של כל הרשמיות שבעולם. "הנשמה שלי הייתה תמיד יהודיה".

"לימדו אותך על שמירת מצוות?" חקרה רבקה.

"יש רק מצווה אחת – אהבה בלי תנאים", אמרה לילי בהדגשה, והרימה את שתי ידיה, מחבקת דמות דמיונית לפניה.

"לא", תקנה אותה רבקה בעדינות. "יש מצווה לאהוב את אלוקים, ומצווה לאהוב בני אדם. ויש עוד 611 מצוות – שבת, כשרות, לא ללכת רכיל, להלוות כסף למי שזקוק לו... כל המצוות חשובות. כל אחת מתקנת חלק מהגוף האסטרלי, הנשמה שלנו".

"הגוף האסטרלי? את רואה הילות? אני רואה את ההילה שלך", לילי נשענה קדימה והביטה בריכוז אל רבקה." אור טהור קורן משני צדי הראש שלך".

מבט נבוך התפשט על פניה של רבקה. לפתע צלצל הטלפון. לילי נשענה לאחור, וחיכתה שרבקה תענה לטלפון. "אני לא מתכוונת לענות, אלא אם כן זאת הבת שלי" הסבירה רבקה בעוד הטלפון ממשיך לצלצל. "השיחה הזאת חשובה לי".

המשיבון נכנס לפעולה. "הי, זאת מרים", הכריז קול בעליזות. אני מחזירה לך צלצול. אני יכולה לבשל בשביל המשפחה עם האימא החולה ביום רביעי. אם מישהו אחר עושה את זה ביום רביעי, תתקשרי אליי. ביי."

"אז", המשיכה רבקה, "יש לך גורו או מורה רוחני? את משתייכת לאיזושהי קבוצה?"

"אז", המשיכה רבקה, "יש לך גורו או מורה רוחני? את משתייכת לאיזושהי קבוצה?"

ידה הימנית של לילי ביטלה מייד תפיסה זו. "אני לא מאמינה בגורואים או בקבוצות. הם מגבילים, מֵצֵרים. כולנו אחד".

"כן, נכון", הסכימה רבקה. "בסופו של דבר כולנו אחד. אבל עדיין ישנם הבדלים. קחי למשל את גוף האדם. מדובר באורגניזם אחד, אבל בתוכו יש תאי דם שנבדלים מאוד מתאי שריר ותאי מוח. זה שאנחנו אחד לא אומר שאנחנו זהים. אני מאמינה בחיזוק ההבדלים".

"אוי, רבקה, רבקה", אמרה לילי ונענעה בראשה. "כולנו אחד. זה הכול. אין דבר פרט לאלוקים. כל השאר אשליה".

רבקה לא ידעה מה להגיד. איך תוכל שלא להסכים? איך תוכל להסכים? "זה אה, נכון", היא גמגמה. "אין דבר מלבד אלוקים. זה כתוב בתורה, 'אין עוד מלבדו'. אבל אנחנו חיים בעולם פיזי. אנחנו חייבים לנהוג בהתאם לאבחנות הנהוגות במישור הפיזי. תודעה כזו של 'אין דבר מלבד אלוקים' אינה יכולה להיות העיקרון שמנחה את ההתנהלות שלנו מול אנשים אחרים. זה יוביל לקבלת הרע, לא פחות משיוביל לקבלת הטוב".

רבקה לא הייתה מרוצה מתשובתה, ושלחה אליי מבט שאמר: "הצילו!"

החוליה החסרה

באותו רגע הטלפון צלצל שוב. המשיבון ענה. "מדבר ברוך", הודיע קול איטי ומחושב. "רציתי לדעת אם אני יכול לבוא לקחת את הכביסה שלי אחר הצהריים".

"סליחה, אני חייבת לענות לשיחה הזאת", התנצלה רבקה. היא הרימה את הטלפון ואמרה: "שלום, ברוך. הכביסה שלך עדיין לא מוכנה. עשיתי ארבע מכונות, אבל היה צריך לעשות עוד שתיים. תוכל לקחת את הכביסה שלך מחר בבוקר".

אני מכירה את ברוך. הוא מטופל בבית חולים מקומי לבריאות הנפש. כשניתק שאלתי אותה: "למה את עושה לו את הכביסה? לבית החולים אין שירות כביסה?"

"יש", היא ענתה בפשטות, "אבל הוא אומר שכל פעם שהם מכבסים לו את הבגדים, רק חצי מהם חוזרים. אז אני עושה כביסה בשבילו".

הבטתי בלילי כדי לראות אם התרשמה כמוני, מטוב הלב המעשי של רבקה, אבל היא חיכתה בסבלנות להזדמנות לומר משהו. "כן, תמשיכי", עודדה אותה רבקה.

לילי חייכה את חיוכה המקסים, השופע. "אין דבר מלבד אלוקים. כל האבחנות הן אשליה – יהודים וערבים, אלוקים ואדם. זה רק אלוקים שלובש את המסכות השונות, משחק בתפקידים שונים. רבקה, אחותי היקרה, את בעצמך אלוקים".

רבקה נראתה נבוכה ועצורה. בעיניה התחננה לעזרה. נכנסתי לשיחה: "טיפת המים אינה שונה מהאוקיאנוס כולו", אישרתי את דבריה, "אבל טיפת המים אינה האוקיאנוס כולו. באותה צורה, אנחנו לא שונים מאלוקים, אבל אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו אלוקים. אלוקים הוא אינסופי. אנחנו, כמובן, פיסות של אלוקים, אבל השלם גדול מסכום חלקיו".

לילי חייכה בחביבות, כמו מרצה באוניברסיטה שמנסה להסביר מהי מולקולה לילד קטן. "שתיכן מגבילות את עצמכן בקטגוריות ואבחנות. יש רק אחד אינסופי, והדרך הנכונה לחיות היא באהבה ללא תנאים. זה לא משנה אם את מבשלת בשבת. מה שחשוב זה לאהוב את הכול, ואת כולם ביקום".

ישבתי שם ותהיתי מהי החוליה החסרה בין האמונה הבוערת בעצמותיה של לילי לבין ניסיון ההתאבדות של בתה.

שתיקה ארוכה נפלה בינינו. ישבתי שם ותהיתי מהי החוליה החסרה בין האמונה הבוערת בעצמותיה של לילי לבין ניסיון ההתאבדות של בתה. לבסוף הרימה רבקה את מבטה אליי, והתחננה: "אני לא יודעת להתנסח כל כך טוב, שרה, אבל את כן".

ניסיתי להתייחס לדברים שנאמרו. "אנו, בני האדם, נמצאים כאן כדי לעשות תיקון, בעצמנו או בעולם. המשימה שלנו היא לממש את התודעה הרוחנית בעולם הפיזי. במקום להגיע לעולמות שמעבר, היהדות שואפת להביא את אלוקים לעולם הפיזי".

"את כבר שם, אחותי", השיבה לילי. "אין בשביל מה להיאבק, אין מה להשיג. ההארה נמצאת בתוכך. דעי את האמת ותשתחררי".

רבקה ואני הבטנו זו בזו. לא ידענו מה להגיד. ואז שינתה רבקה את הנושא: "ספרי לנו על המשפחה שלך, לילי". לילי סיפרה במעורפל שיש לה בן בצבא, ובת שחזרה מטיול במזרח. רבקה בתורה, סיפרה ללילי על ילדיה.

כעשר דקות לאחר מכן, הטלפון צלצל שוב. המשיבון ענה. "הי, זו שריל כץ", נשמע קול רשמי, "גם אני מתנדבת ב"מלבב". בדרך כלל אני מסיעה חולי אלצהיימר מבקעה למועדון שלהם ביום חמישי, ואני מבינה שאת עושה את זה בימי שלישי. השבוע יש לי בעיה, ורציתי להתחלף אתך. תתקשרי אליי חזרה. תודה".

ההודעה לא הפריעה לרבקה לשאול את לילי: "מה את עושה, כלומר, מבחינה מקצועית?"

לילי חייכה שוב. "בעלי השלישי השאיר לי סכום נאה, כך שאני לא צריכה לעבוד. אני עוסקת בציור ובגינון" היא הביטה בשעונה. "אוי, אני צריכה לזוז!" וכך, נעימה וחיננית כפיה, נפרדה מאיתנו לשלום, ויצאה בצעדים קלים מהבית. רבקה ליוותה אותה לדלת, לפי מצוות כיבוד אורחים. היא חזרה מדוכדכת.

"אכזבתי את סטנלי", קוננה. "לא עזרתי ללילי... או לבת שלה. שום דבר שאמרתי לא הרשים אותה במיוחד".

רציתי לנחם את חברתי, אבל היא צדקה: מבין השתיים, לילי היתה יותר משכנעת.

אבל המשכנע ביותר היה המשיבון של רבקה.