רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

לראות באמת אפשר גם בלי עיניים: סיפורה של דמות מיוחדת

ב׳ באלול ה׳תשע״ו ב׳ באלול ה׳תשע״ו 05/09/2016 | מאת טרי וינברג

אוריה לימד את כולנו סוג ראייה אחרת: ככל שהאור הגשמי כבה כך החל אור פנימי חזק ועצום לבעור בתוכו והדביק את כל מי שרק סבב אותו.

עונג השבת שלי שכולל את קריאת פרשת השבוע וקריאת ספרים נוספים שאינני מגיעה אליהם באמצע השבוע, היה בשבוע שעבר רוחני במיוחד. על השולחן היו מונח הספר אותו קנה לי בני כמתנת הודיה עם סיומו את הישיבה התיכונית ולקראת צאתו לדרך חדשה בשבוע הקרוב ללימודים בישיבה בירושלים. המתנה הזו ריגשה אותי מאד, הרי הורה לא משקיע בילדיו את כל נשמתו וחייו על מנת לקבל תודה, אך משהו בבחירת המתנה המיוחדת הזו ובמילים העדינות שצירף אליה הרטיטו את נשמתי; "ה' אורי" – פרקי אור והתמודדות בגבורה מחייו של רבי אורייה שטיין ז"ל. סיפור חייו ומותו של אוריה, חתנו של ראש הישיבה שלו, ליוו אותנו בשנותיו הראשונות של בני שם, כפי שגם נגעו בנפשם של מאות נשים וגברים בישראל ובעולם כולו שהתפללו להחלמתו של אוריה במשך 6 שנות מחלתו הקשה.

שני הספרים היו פתוחים לפני זה לצד זה השבת: האחד ספר דברים, בפרשת "ראה", והשני עוסק  באפילה הגדולה שנוחתת על אדם כשהוא סובל ייסורים גדולים, ובכיבוי יכולת הראייה, לפחות זו הגשמית.

אבל אוריה, שכל חייו מלאים היו עשיית חסד, ראיית הזולת, התחשבות, עדינות, כיבוד אב ואם, מקפיד לשמח יתום ואלמנה, חבר נאמן, בעל רגיש ומסור ואב מדהים, תלמיד נצחי שלא פסק מללמוד את רזי התורה אך גם כזה שהקפיד לברר עם עצמו לפני שיצא מבית המדרש עם איזה מוסר השכל הוא יוצא ממנו כעת לחיים, לימד את כולנו ראייה אחרת.

בשש שנות מחלתו הלך מאור עיניו של אוריה וכבה. אך ככל שהאור הגשמי כבה כך החל אור פנימי חזק ועצום לבעור בתוכו והדביק את כל מי שרק סבב אותו. גם בלי להשתמש בהכרה החושית של כל הטוב והחסד שסבבוהו, הוא לא הפסיק להודות להשם על חסדיו. האמונה יקדה בו, גם כשהמחלה חזרה שוב ושוב והטיפולים היו קשים ומייסרים. הרופאים כבר מזמן הבינו שמדובר כאן במשהו פלאי; אדם שניתנו לו 4 חודשי חיים מנצח פעם אחר פעם את המחלה, ומאריך לחיות עוד שש שנים. ניסים גלויים וניסים סמויים ליווהו בכל דרכיו, כשעוד ועוד אנשים מתוודעים למה שעובר על האיש הצעיר ומצטרפים למעגלים של מאות המתפללים להחלמת אוריה.

"המצלמה", כך כינה אוריה את עינו, צריכה להתבונן כעת בעולם אחרת, ללמד אחרים כיצד לראות את יוצרה ולא להפסיק לרגע להכיר בחסדיו – ברצונו ממית וברצונו מחייה ומצמיח קרן ישועה.

ה"ראה" של אוריה הפך להיות עמוק יותר ויותר. הוא ראה אנשים גם כשהיו בעיניו כצללים. הוא ראה את נפשם, את מצוקותיהם, את צורכיהם. הוא ראה כמה אנשים צריכים שיראו אותם. הוא ראה אותם בדמיונו ולא חיסר אף אחד ונתן לכל אחד מהם לפי צורכו: אם זו אמירת שבת שלום לאלמנה על מנת להכניסה ביתר שמחה לקדושת השבת או עזרה ברכישת מזגן לחבר באופקים, או שני פרחים אותם הביא לאשתו מחתונה אליה גרר עצמו ממיטתו נטול כוחות ומותש לאחר יום טיפולים שכבר כל האורחים כמעט הלכו, אך הוא לא וויתר לעצמו על המצווה לשמח חתן וכלה. ה"ראה" של אוריה הפך להיות על אנושי; אדם שנאבק על חייו ועל מאור עיניו, ומתאמץ בכל כוחותיו "לראות", לראות לעומק, לראות רחוק, לראות את כולם. הראייה הזו הפכה להיות על אנושית. האדם הקדוש הזה השאיר לנו מורשת עצומה: אהבת השם ודבקות בו באמונה גדולה ויוקדת מחד, ומאידך ראיית האדם, כל אדם, ואת כל כולו של האדם. כל אדם זקוק לאוריה כזה בחייו, לאיש שיראה אותו, שיחמול ויחוס עליו, שיעזור, שיגיד מילה טובה, שישתדל למענו וידון אותו לכף זכות ויראה את נפשו, נשמתו וצרכיו.

אוריה לא היה זקוק לראייה החושית המתחילה את פרשת "ראה" על מנת לבחור בין דרך הברכה לדרך הקללה. בהספדים, אמרו עליו שהוא פתח מסכת חדשה, מסכת "ייסורין" שהוא היה רבה בשל הייסורים שעבר בשש שנות מחלתו, החל מגיל 28 ועד שנלקח לבית עולמו בגיל 34, ועם כל זאת הוא ראה יותר טוב מכולם. הוא בחר יותר טוב מכולם. הוא עשה יותר מכולם.

לעצמו, הוא דבק בחובת ההשתדלות של האדם בעולמו ועבר כל טיפול אפשרי, גם את הקשים והכואבים ביותר, אך בתוך תוכו האמין רק בבורא עולם.

אוריה דבק בשירי הודיה וסחף את כל שומעיו בקולו הערב ונגינתו; " עד הנה עזרונו רחמיך", "מה אשיב להשם כל תגמולוהי עלי" וגרם לכל שומעיו לחוש כיצד אדם קרוב כל כך לאלוקיו ששיריו וניגוניו הפכו להיות כמו שיח קרוב בין אב לבנו וגרמו לאחרים לכמיהה עזה לאל.

מאור עיניו של אוריה דעך, אך אורו של האל זרח באור יקרות עליו ועל כל סובביו. אוריה לא היה צריך ספרים שילמדוהו מהי אמונה, המחלה לימדה אותו זאת יותר מכל דבר אחר – לראות את הדבר שאינך מסוגל לראות בעיניך, ראייה עצומה וגדולה מעבר למה שבן אנוש מסוגל לראות, ולהאמין בו ובכוחו. חבר שבא לבקרו יום אחד בבית החולים אמר לו: "אוריה, נראה כאילו עמוד השכינה מעליך". אוריה ענה: "אתה רואה אותו? כי אני יכול לחוש בו בכל רגע ורגע".

אוריה הותיר אחריו משפחה גדולה אוהבת ותומכת שפעלה להצלתו במסירות אין קץ, רבנים וחברים, ואנשים רבים ברחבי העולם שלא הכירוהו אישית אך התפללו מעומק ליבם לרפואתו. ליבו נדם, אך נשמתו הענקית מרחפת מעל כולנו, אוריה האדם איננו, אך בכח אמונתו הביא לנו את אור-יה. אוריה הורה לנו את הדרך כיצד להגיע לאור-יה בלב זך וטהור ומחשבה צלולה. אוריה הורה לנו את ה"ראה" שלו: ראייה שאינה עוברת דרך החושים, אלא דרך ליבו הרחב שהיה קשור בעבותות לבוראו שבשמים וגם לכל יציריו וברואיו. משפחתו וחבריו של אוריה, הרופאים והאחיות שנתקלו בו, כל אלו זכו למתנת עד: לחזות דרכו בנועם היכלו ובאור-יה, אור היקרות של האמונה שלא מש ממנו לרגע.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן