הסיסמה שלי במחשב היא זלהש או בלשון פשוטה יותר – זה לא העסק שלכם! חשבתי שזה מתאים (למרות שעכשיו אחרי שגיליתי אותה בפרהסיה, אני אהיה חייבת לשנות אותה!) נראה לי גם שזהו סלוגן שניתן להחיל על החברה בכללה היום, בצורה קצת יותר מנומסת כמובן.

לא רק שלאנשים רבים היום אין שום בושה לחשוף את חייהם האישיים בתוכניות טלוויזיה (הודות לתוכניות הריאליטי), מעלים כל דבר לפייסבוק ולאינסטגרם, אלא שאין להם גם שום מושג שלא כולם כמוהם, ושיש אנשים שיש להם גבולות.

שמעתי לאחרונה סיפור על מישהי שעוברת טיפולי פוריות, נושא אישי בלי ספק. "כמה ביציות הקפאת?" התעניינה מכרה במסיבת קוקטייל. בלי להתבלבל, האישה הנבוכה ירתה בחזרה: "למה, את צריכה כמה?"

גבולות בבקשה. וקצת רגישות.

חברה אחרת זוכרת שמישהי שהיא בקושי הכירה שאלה אם היא מתכננת להביא עוד ילדים. "עוד לא החלטתי", היא אמרה, "אבל כשאני אחליט את תהיי הראשונה שתדע!"

נשמע קצת נוקשה להסתובב עם טי שירטס שכתוב עליהם באותיות ענק: "זה לא העסק שלכם", אך באמת נעשה יותר ויותר קשה להרחיק את העולם הרחב מהחיים האישים שלנו, ולהציב גדר סביב מה שיקר לנו.

לפני שנים רבות, הלכתי ברחוב ודחפתי עגלת תאומים ובה שני ילדיי הגדולים (שנולדו בהפרש של 11 חודשים זה מזה), בעוד אני מצפה לשלישי. אישה אחת עברה ליידי במכונית, קלטה פתאום מה היא רואה ועצרה בחריקת בלמים. היא יצאה מהרכב, רצה אליי, "אם הייתי במצבך הייתי מתאבדת", היא אמרה והסתלקה. האם שאלתי אותה? אכפת לי מה דעתה? למה הייתי כתובת למתקפה המילולית שלה? למה היא חשבה שזה העסק שלה?

מאיזושהי סיבה, כסף (לפחות בחו"ל, הבנתי שבישראל זה לא כך) עדיין נשאר "טאבו". אותם אנשים שחושבים שבטן של אישה הרה נועדה לליטוף ציבורי (האם הם יעזו ללטף אותה אחרי שהיא תלד?) לעולם לא יעזו לשאול מהי הכנסתו השנתית של מאן דהוא – ברוטו או נטו. אין לי מושג למה דווקא כסף נשאר מחוץ לתחום או למה חושבים שהוא יותר אישי מדיון על תפקודים גופניים אינטימיים.

ובנושא זה, בעלי התקשר לא מזמן לאיש עסקים שאיתו הוא מיודד וקבע פגישה. "הוא לא במשרד היום", צייצה מזכירתו היעילה, "הוא עובר קולונוסקופיה".

עודף מידע! גנח בעלי לעצמו. האם באמת הייתי צריך לדעת את זה?

"שמירת הלשון" היא יותר מסתם לא לרכל. המשמעות שלה היא שאנחנו צריכים להיזהר בכל מה שאנו אומרים. מפעילים שיפוט וזהירות לפני שמדברים. עלינו לגלות מחשבה ורגישות שלא לחצות גבולות אישיים, ולא משנה כמה אנו סקרנים (קרי, רחרחנים)!

חכמינו ז"ל מלמדים שהתכונות שמאפיינות את היהודים הן רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים. לא בושה כחוסר נוחות פסיכולוגי מתיש ושלילי, אלא בושה בכמה דברים שהם אישיים וראויים להיות כאלה.

קשה מאוד לשמור על התחושה הזאת היום. אפילו כשאנו מתאמצים, נתקלים לעתים קרובות באנשים שאינם שותפים לשאיפה הזאת, ומנסים לחדור מבעד לגבולות שלנו. כך שאֵלֶּה מאיתנו שאינם יודעים לשלוף תשובות שנונות מהשרוול, ייטיבו אם יחשבו מראש על תגובה מנומסת אך החלטית: "מצטער, זה מידע אישי", "לא נוח לי לשוחח על זה בציבור", "בינתיים אינני מעונינ/ת לשתף בקטע הזה", "בוא לא ניגש לשם" (להגיד בחיוך ולא באגרסיביות) וכמובן "מה אתה אומר על המשחק האחרון של בית"ר?"