לפני מספר שבועות הודיעו לנו שאצל אחיו הקטן של בעלי, התגלה סרטן ריאות בדרגה 4. המחלה התפשטה לעצמותיו, לכבד ולמוח. הפרוגנוזה הייתה 4-6 חודשים ללא התערבות רפואית. המשפחה (בעלי ואחיו), החליטה לטפל בו בעזרת משככי כאבים; טיפול אגרסיבי פשוט לא היה אופציה. בעלי תכנן לטוס לקליפורניה כדי לבקר אותו. אולם שלושה שבועות בלבד לאחר האבחנה הראשונית, הודיעו לו שאחיו נפטר בשנתו.

גיסי היה צעיר בתשע שנים מבעלי, ולא היה להם כמעט קשר מאז שבעלי עזב את הבית בגיל 18 ועבר לגור במקום רחוק.

אולם היו גורמים נוספים.

גיסי גר בהוסטל במשך למעלה משלושים שנה, בשל מחלת נפש קשה שהפכה אותו ללא יותר מצל האדם שהיה בעבר.

בעלי היה מתקשר אליו, אולם הקו היה בדרך כלל משובש ואחיו לא בדיוק רצה לדבר. גיסי גם לא נהנה מביקורים. הוא חי כל הזמן בעולם דמיוני מוזר משלו, גם לפני שהסרטן פגע בו, ושום דבר לא השתנה בשלושת השבועות האחרונים לחייו.

הסכיזופרניה שלו הייתה הרסנית במיוחד, דווקא בגלל מי שהיה קודם. בגיל 5, אביו לימד אותו לשחק שחמט, וזה הפך להיות התענוג שלו. הוא לא היה רק טוב בשחמט – הוא היה גאון, בובי-פישר קטן. הוא שיחק בטורנירים בכל מקום, ובגיל 14 היה אלוף השח במערב ארה"ב. הוא נהיה מומחה אמיתי, ובגיל 18 הפסדיו היחידים היו לגרנד מאסטרים.

הוא כמעט השיג תואר של גרנד מאסטר, כשמחלת הנפש נשאה את ראשה המכוער

הוא עמד לזכות בתואר גרנד מאסטר (שמבוסס על נקודות שנצברו בטורנירים על ידי פדרציית השח של ארה"ב), כשמחלת הנפש נשאה את ראשה המכוער. למרבה הצער, בגיל 20 הוא הפסיק לשחק לנצח. עם תרופות הוא ריחף, ולא הצליח להתרכז במשחק. בלי תרופות, הוא שמע קולות שבלבלו והסיחו את דעתו, וגרמו לו לכל מיני בעיות.

גיסי לא יכול היה עוד לדאוג לעצמו. כשחי לבד, חפציו – בגדים, מצעים, מוצרי היגיינה אישיים, נגנבו, אבדו או ניתנו לאחרים. פעם, חמותי הזדעזעה למצוא אותו שוכב על סדין שחור מרוב לכלוך; בחורף הוא היה רועד מקור משום שלא היה לו מעיל. היה לו רק זוג אחד של תחתונים. היא מיהרה להחליף את הכל בחדש, עם כמה פריטים מכל סוג להחלפה, במחיר רב.

אולם תוך יום או יומיים הכל נעלם שוב, והוא שוב לא ידע להסביר מה בדיוק קרה לדברים. הוא פשוט לא היה מסוגל לשמור על חפציו, והוא גם לא הצטער או הוטרד מחסרונם. הוא פשוט היה אומר תמיד "זה בסדר".

הוא גם לא יכול היה עוד לנהוג. בשלביה הראשונים של מחלת הנפש שלו הוא עדיין נהג וקיבל דו"ח אחרי דו"ח, אולם הוא לא היה מסוגל לשלם את הדו"חות. הם פשוט לא היו חלק מהמציאות שלו. יום אחד, כשקיבל רפורט נוסף, המשטרה גילתה שהוא קיבל התראה למעצר בשל כל הדוחות שהוא לא שילם, והוא מצא את עצמו בבית הסוהר. לא ידעו שהוא נעצר עד שמילאו טופס לחיפוש נעדר. הוא לא היה מסוגל לזכור שום מספר טלפון כדי להודיע מה קרה לו, אז הצעיר האומלל הזה ישב בכלא, בין רוצחים, אנסים וחברי כנופיות אלימים – עד שגילו זאת ושחררו אותו.

לדון את המשפחה

מאוד עצוב לספר על האדם מוגבל כל כך וחולה כמו שגיסי היה. חולי הנפש הוא מצב טראגי שאף אחד מאתנו לא מבין באמת, ורק מעטים מאתנו מסוגלים לסבול – אולם זו אינה בושה. למרות ניסויים רבים של תערובות כימיות שונות, שום דבר לא הצליח לעזור לו באמת.

קל לשפוט את אלה שנראה כאילו אינם דואגים לבן המשפחה הסובל ממחלת נפש. איך יכולנו לשלוח אותו למוסד סגור במקום לקחת אותו לגור אתנו? ובכן, ניסינו (החזקנו מעמד שבועיים), ואחיו השני של בעלי ואשתו ניסו (לזכותם יאמר שהם החזיקו מעמד מספר חודשים).

אמו ניסתה, ובשארית חסכונותיה קנתה לו מגורון קטן באתר קרוואנים לא רחוק מביתה. היא חשבה שאולי אם יהיה לו משהו נחמד, הוא ישמח בו וידאג לו טוב יותר בעצמו. אולם בסופו של דבר הוא שרף אותו! אולי זה קרה כשהוא ניסה להשתמש בטוסטר? או אולי בשל הנחה לא זהירה של סיגריה, אחת מתוך 4 חפיסות ליום שהיה מעשן? (מעניין שמחקרים גילו שעישון מביא להקלת מה בסימפטומים של הסכיזופרניה, דבר שאולי מסביר את המשיכה התת- מודעת לעישון הסיגריות שנפוץ במיוחד אצל סכיזופרנים).

כל עוד לא נכנסת לנעליים האלה, אינך יכול להעלות בדמיונך את הקשיים, הצער, כאב הלב

באופן טבעי, אנשים חוששים ממה שאחרים יחשבו עליהם אם ידעו שמישהו במשפחה שלהם חולה נפש, וזה גולש לחשש המציאותי שאף אחד לא ירצה להתחתן עם מישהו שבא ממשפחה כזאת. המשפחה מודאגת גם שישפטו אותה לחובה על החלטותיה כיצד לטפל בו. אולם מצבו של כל חולה נפש שונה וייחודי, כמו גם הדינמיקות המשפחתיות שלו. כל עוד לא נכנסתם לנעליים האלה, אינכם מסוגלים להעלות בדמיונכם את הקשיים, הצער וכאב הלב. יתכן שהייתם מצליחים להתמודד טוב יותר, אולם אני מאחלת שלעולם לא תיאלצו לברר זאת.

לא, איני חושבת שהיינו חסרי לב בכך שהעברנו אותו למוסד סגור, רק שבורי לב. גיסי – שבעבר היה יכול להתמודד מול 20 יריבים בו זמנית, שיכול היה לשחק שחמט בעיניים עצומות, ושלעתים קרובות אסטרטגיות המשחק שלו דווחו ונלמדו ב"לוס אנג'לס טיימס", בספרים ובעלוני פדרציית השחמט - נמצא בעולם משל עצמו, עולם שלא יכול היה לשתף עם איש.

ביום שלאחר פטירתו, אחייניתו חיפשה את שמו בגוגל, והתחברה לפורום של שחמט. היא הבחינה בשאלה שפורסמה יום לפני פטירתו, למעלה משלושים וחמש שנים אחרי המשחק הציבורי האחרון שלו, ששאלה מה בעצם קרה לו. "הייתי שומע על המשחקים שלו כל הזמן, ואני בכלל לא שומע עליו יותר."

אחייניתי השיבה שהוא נפטר יום לאחר העלאת השאלה. הידיעה התפרסמה במהירות באינטרנט, והתנחומים החלו לזרום. היה כל כך מנחם לראות שמורשתו נמשכת. דמיינו לעצמכם: בלי לשחק משחק אחד במשך 35 שנה, הוא עדיין היה מדורג במקום ה-414 בארה"ב!

למרות חייו הטראגיים, גיסי לא היה אדם מריר. הוא היה אדם עדין. מעולם לא אמר מילה רעה על איש. הוא היה אדם נחמד באמת. אם מישהו לא היה נחמד כלפיו או אפילו אכזרי ממש, הוא פשוט היה סולח ואומר, "זה בסדר" - והוא התכוון לזה. גיסי היה אדם טוב לב, ובדרך המיוחדת לו, בזמנים יותר טובים, הוא יצר שינוי, ובזמנים הגרועים יותר הוא לא התלונן או כעס על רוע גורלו. הוא שמח גם בלי שום דבר. ממש ללא כלום. זוהי תכונה שכולנו יכולים ללמוד מדוד בן ישראל, ינוח על משכבו בשלום.