הייתי חייב לקרוא שוב את הכתוב בעיתון, כדי לוודא שהבנתי נכון.

במאמר "קיצוניים מאיימים לשרוף תלמוד ולקרוע את דגל ישראל, בצעדה שתערך בשכונה יהודית בלונדון", נכתב שהניאו-נאצים שמתכננים את העצרת, שאמורה להיערך בשכונת גולדרס גרין בשבת ה-4 ביולי, שיכללו את תוכניותיהם. בהשראת אבותיהם הקדמונים מימי הביניים, הם רוצים לעורר פרובוקציות, להקניט ולהכעיס אותנו בשריפת כרכים של התלמוד הבבלי.

נשגב ממני מדוע זה לא נחשב לפשע שנאה, ואנחנו חייבים ליצור קשר עם הרשויות כדי להבטיח שהתוכנית הנפשעת הזאת, יחד עם העצרת רוויית השנאה, לא תצא לפועל.

יש סיבה מדוע אנחנו מוכרים בתור "עם הספר", כבר מימי קדם, לימוד והשכלה היו חלק מהזהות הלאומית שלנו. היהודים היו הראשונים שדאגו לחינוך לכל, בעוד שבעולם הרחב, ידע היה כוח וההשכלה נשמרה לקבוצת אליטה מצומצמת ששאפה להמשיך ליהנות מהכוח הזה.

אולם יחסנו למילה הכתובה הוא הרבה מעבר להשכלה גרידא, אנחנו רוחשים כבוד לספרים שלנו. כשספר נופל, אנחנו מרימים אותו ומנשקים אותו באהבה. אם ספר תורה, הספר הקדוש ביותר, נופל, כל הנוכחים צריכים לצום. בשמחת תורה אנחנו רוקדים עם הספרים שלנו בסחרור נלהב, ומגלים את הקשר הרגשי שלנו עם מורשתנו האינטלקטואלית.

החברה הבריטית עומדת היום בצומת דרכים, ואינה יודעת היכן להציב את הקו בין קיצוניות לחופש הביטוי. כן, אלו שאלות קשות, אולם פרובוקציות מעין אלה מתוכננות לעורר זיכרונות משריפות ספרים קודמות באירופה, מימי הביניים ועד לימי הנאצים. ולרוע המזל, אנחנו יודעים מה קרה בעקבותיהן.

מאד מפתה לזעוק לכל העולם, להרבות בדימויים מתקופת השואה, להוקיע בכל צורה את האנטישמיות והבערות. זה נכון וזה באמת מה שצריך לעשות. אבל במקביל, כדאי לעשות בשקט, עם הפנים פנימה, אולי כדאי לעשות משהו נוסף. זה נקרא "חשבון נפש". אולי אנחנו לא מספיק מכבדים את התורה ואת לומדיה, אולי לכן משמים גלגלו לנו דבר כל כך מזעזע כדי שנעצור ונבחן את יחסנו הפנימי האמיתי לתורה.

זאת בדיוק הסיבה מדוע אנחנו צמים כאשר ספר תורה נופל (חס ושלום)- הסיבה לכך היא כדי שנעצור ונשאל את עצמנו: "למה זה קורה לנו?"

אין זה מקרי שהעצרת הנאצית נקבעה לי"ז בתמוז, יום צום לזכר שריפת ספר התורה על ידי אפוסטומוס הרשע. יום זה פותח את תקופת שלושת השבועות ששיאה בתשעה באב, היום בו נשרפו שני בתי המקדש שלנו עד ליסוד, ובני עמנו גורשו והוגלו מארצם. ימי צום אלה לא נועדו לכעס, אלא לעריכת חשבון נפש והחלטה להשתפר.

האם אנחנו מכבדים את הספרים שלנו ולומדים מהם, או שהם צוברים אבק על המדפים שלנו? האם אנחנו מכבדם את אלה שלומדים את הספרים האלה ונוהגים על פי הערכים המיוצגים בהם, כפי שאנחנו אמורים לנהוג? ומדוע אנחנו צריכים איום שריפה ניאו נאצי, כדי להתעורר?