יום השנה השלישי של בני מתקרב, וקשה לי להאמין שכבר חלפו שלוש שנים. אני מרגישה כאילו רק אתמול ציפיתי לו שיחזור הביתה מהישיבה, כשאוזניי כרויות לשמוע את קול פסיעותיו העוברות מבעד לדלת. אולם, לפעמים אני מרגישה כאילו נצח עבר מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה.

אברהם דוד היה אחד משמונה ילדים ובחורים שנרצחו בפיגוע האכזרי בראש חודש אדר, 6 במרץ 2008, בעודם לומדים בספריית ישיבת מרכז הרב, ואחד מחמשת תלמידי התיכון שלמדו בישל"ץ (ישיבת ירושלים לצעירים).

הצער לעולם אינו מרפה, אבל הוא משתנה עם הזמן

כל כך הרבה השתנה מאז, ומה שהכי בולט בעיניי ובעיני משפחתי, הוא שאברהם דוד איננו. הצער לעולם אינו מרפה, אבל הוא משתנה עם הזמן. בתחילה, היה הלם נוראי. נדרשה מאיתנו מידה רבה של אמונה – שלאלוקים יש את התמונה השלמה, ושהוא נמצא איתנו ובשבילנו כדי לתת לנו כוח להמשיך. כעת, שלוש שנים אחר כך, החיים הרבה יותר שגרתיים. אחיו מגיעים לבית הספר בזמן, הארוחות מבושלות, ויש אפילו זמן וכוח לחוגים ופעילויות לילדים ולשיעורי ריקוד עבורי.

למעשה, היום אני בוכה לעתים קרובות יותר. ההלם הגדול פג, כך שעכשיו, כשאני חושבת עד כמה אני מתגעגעת לאברהם דוד, אני מרגישה עצב עז. התחושה הזאת מלווה אותי תמיד ברקע ומשפיעה על החלטותיי, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני רוב הזמן עסוקה בחיים.

יש ביטוי שאומר: "כשאלוקים סוגר דלת, נפתח חלון". מעבר דרך דלת אמור להוביל אותנו למקום כלשהו, או באופן מטפורי, מאפשר לנו לא להיות "תקועים". קשה לא לחוש אבודים ולכודים כשהדלת נסגרת בפנינו. כאשר אלוקים פותח עבורנו חלון, הוא נותן לנו דרך להשתחרר, אולם אנחנו אלה שבוחרים אם לנצל את הפתח החדש או לא.

בדרך כלל אנחנו בוחרים לצאת מהחדר דרך הדלת. לא רק בגלל שזאת הדרך הנוחה, אלא גם בגלל שאנחנו רגילים לכך. כשמישהו בוחר לצאת דרך החלון, רוב הסיכויים שהוא צריך להיות מעט יותר יצירתי מהרגיל. מי יודע אם החלון המטפורי הזה נמצא בכלל בקומה הראשונה. ולא רק זה, אלא שהחלון מאלץ את האדם לקרוא תיגר על הרגליו, על ציפיותיו ממה ש"חייבת להיות" הדרך לצאת מהחדר – כל אלה דורשים אף הם מידה מסוימת של יצירתיות רגשית.

לפעמים מפתה להישאר ליד הדלת, לקוות, לבכות ואפילו להתפלל שהיא שוב תיפתח. ההחלטה שהכי עזרה לי ולמשפחתי להתמודד עם האובדן שלנו, הייתה ההחלטה להשלים ולקבל את העובדה שהדלת נסגרה: דלת גדולה וחשובה נטרקה בפנינו וננעלה לתמיד. החלטתי החלטה נחושה לקבל את מה שעדיין יש לנו ולהעריך את הדברים בהם התברכנו. בחרתי להשתמש בחלון.

החלטה זו סייעה לי, ואפשרה לילדיי להמשיך לחיות, לצמוח ולפרוח, למרות הצער שלהם. כמו כן, היא פתחה עבורי אפשרויות חדשות. חשתי משוחררת מכבלי ההרגל, וגיליתי עד כמה חשובים לי גם ילדים אחרים. הבנתי שאני רוצה להתחבר לילדים מהכיתה של בני בישל"ץ. מצד אחד, היה בכך צורך סימבולי - הם "הבנים שהמשיכו לחיות" - אך יחד עם זה היה בכך גם משהו אמיתי. בדרך כלל נשים דואגות רק לילדים שלהן, אבל כל עוד אני משתמשת בחלון, למה שלא אדלג על המוסכמה ואדאג גם לילדים אחרים, אם יש לי אהבה עודפת?

ההוכחה שזו הדרך הטובה לא איחרה לבוא. לקראת חג השבועות שאחרי הפיגוע, הרגשתי משותקת מהצער שכסאו של בני ייוותר ריק בלימוד ליל חג השבועות. פתאום הבנתי שבני כיתתו עלולים להרגיש אפילו יותר גרוע, כשחמישה מחבריהם ללימודים יחסרו. אז הילדים שלי ואני אפינו עוגות לזכרו של אברהם דוד, כדי שחבריו יאכלו אותן בבית המדרש בליל החג. אבל הוא סוג מסוים של אהבה, ואנחנו מבטאים אותה בדרך שמטפחת את התורה ואת החיים.

לשם זכרו של אברהם דוד ולמען החיים, המשכתי להשקיע זמן רב ככל יכולתי במשפחתי, וגם בישל"ץ. אין זה מקרי שחלק מהתכניות שלי לטיפוח הישיבה לצעירים הוא חדר אוכל חדש שעדיין נמצא בשלבי תכנון, אם כי אנחנו מקווים להתחיל לבנות אותו בקרוב. "בלי קמח אין תורה", ואם חלק מהקמח הזה הופך לעוגה, עוד יותר טוב!

איך אפשר לחוש שמחה גדולה ביום שעבורי הוא היום העצוב ביותר בשנה?

יום השנה של אברהם דוד יוצא בראש חודש אדר, היום עליו אומרים: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ההוראה הזאת חלה עליי לא פחות מאשר על כל יהודי אחר. איך אפשר לחוש שמחה גדולה ביום שעבורי הוא היום העצוב ביותר בשנה? אין תשובה קצרה לשאלה הזאת, אולם תחילתה של התשובה מונחת בשינוי הדרך שנכפה עליי. למרות שבשבילי היום הזה קשור לעצב, אני מגלה גם שקיימת שמחה בהרבה יותר דברים ממה שאי פעם תיארתי לעצמי.

מובן שזה לא אומר שאנחנו שמחים שאברהם דוד מת. זה פשוט אומר שאנחנו יכולים לשמוח למרות שאנחנו עצובים שאברהם דוד מת. החלון לא החזיר אותי אל הדרך אליה הובילה הדלת, אלא למקום שונה המלא באהבתי לאברהם דוד, למרות שהוא לא נמצא בעולם הזה כדי לקבל אותה.

אני מאמינה שנשמתו של אברהם דוד נהנית מזיו השכינה, ואני מאמינה גם שבדרך כלשהי הוא עדיין יודע כמה אנחנו אוהבים אותו ומתגעגעים אליו. ובאשר לנו, החלון בו בחרנו מלא באור זכרו.

*התמונות באדיבות רבקה קובלסקי וישל"ץ.
*מאמר זה ראה אור לראשונה באתר Shabbat Shalom של האיחוד האורתודוכסי.