כפרקליטה בחברה ידועה, השגתי מעמד והכנסה בטוחה הגדֵלה בהתמדה. כשמישהו אמר לי פעם בסביבות ראש השנה ש"א-לוהים מחליט כמה כסף תקבלי", חייכתי והגבתי, "כן, אבל אני נותנת לו את הטווח!"

אבל, אחרי למעלה מעשור עם אותו מעסיק, קלטתי שפיתחתי גרסה אישית של תסמונת שטוקהולם: לא יכולתי להבחין עוד בין מטרותיי האישיות לבין התוכניות הכלכליות והמקצועיות של העסק לגביי.

חששתי שלא אספיק להניד עפעף, וכבר אפרוש מהעבודה בגיל 65, מבלי שאחליט אף החלטה חשובה לגבי מה שאני עושה עם החיים שלי. רציתי נואשות לנקות את הראש, לחשוב באופן יצירתי על מה שהייתי רוצה לעשות, ואולי אפילו לגלות מה א-לוהים רוצה שאעשה עם כל הכישורים והניסיון שזכיתי להשיג.

מוכנה לגלות שאולי התשובה לא תהיה כרוכה בהכרח ב'הגדלת ההכנסות', לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך.

זמן חופשי

הוצאת עבודה מקצועית במישרה מלאה מסדר היום שלי, הותירה אותי עם שני אתגרים ענקיים: זמן וכסף. לקח לי זמן לגלות מה לעשות עם כל הזמן החופשי שצץ בחיי. לפתע, היה לי כל כך הרבה ממנו! שעות הבוקר עד הערב השתרעו לפניי בלי שום תוכנית לכלום. איזו הזדמנות אדירה, ואיזו אחריות גדולה. מצאתי את עצמי במציאות שונה, שבה יש לי זמן לכל מה שאבחר – אבל שום מושג מה אני אמורה לבחור.

החלטתי להתחיל לעשות רק את הדברים שידרשו את המיומנויות שלי ויועילו לרווחת הציבור, לא משנה אם או מה ישלמו לי בעבורם.

במשך השנה הבאה, שימשתי שופטת זמנית (ללא תשלום), עבדתי כמגשרת במחלוקות כספיות בין פרקליטים ללקוחותיהם (בלי שכר), לימדתי אנגלית, היסטוריה, ואזרחות בבית ספר לבנות (בהתחשב במשכורת שם בהחלט אפשר להחשיב את זה כהתנדבות), כתבתי מאמרים (כמו זה) לאתרים שונים ועשיתי עשרות דברים דומים, שאתגרו אותי ופתחו אותי לכיוונים חדשים.

כשעזבתי את המשרה שלי, נהייתי זמינה לחיים.

בנוסף לעבודה המקצועית, אנשים פנו אלי במגוון נושאים אשר כל עוד עבדתי, לא העזו להטריד אותי בהם: האם אוכל לארח מסיבת יום הולדת של חברה? מסיבת חברות לבתם המאורסת של חברים? ביליתי שבוע בבית עם חברה שהחלימה מכימותרפיה. קניתי כל סוג של כדור שאפשר להעלות על הדעת והזמנתי חברות, בזמן שילדיהן שיחקו בהם בחצר האחורית. אחייני בן ה-12 בא מחו"ל לבקר אותי למשך 5 ימים, וביליתי איתו כל רגע, על החוף, בסרטים, בקניית חליפת בר מצווה בשבילו. שוב התאהבתי בבישול, ואכלתי מזון בריא וטרי (לעולם לא אוכל שוב ארוחת בוקר במכונית!).

כשעזבתי את המשרה שלי נהייתי זמינה לחיים, ואלה התגלו כעשירים, טובים, מגוונים ומעניינים.

היה לי יותר זמן ממה שציפיתי, משום שבנוסף לזה שאני לא עובדת, אני גם לא צריכה יותר לברוח מלחץ העבודה ולהקדיש נתח זמן ל'שעות אחר העבודה'. 'זמן מחשב' הצטמצם עכשיו למשחק מזדמן מדי פעם; התשוקה שלי לבלות זמן ב'צְפִייה' פסיבית בטלוויזיה, נעלמה כמעט לחלוטין. במקום זה ניקיתי את המחסן שלי; חידשתי מלתחה; התעמלתי. התפללתי יותר, התלוננתי פחות.

למדתי מהר מאוד, שיותר זמן חופשי, זה גם יותר זמן להרגיש רע עם הדברים הגדולים שהעציבו אותי – במקרה שלי, זה שעדיין לא מצאתי בן זוג לחיים. נראה שעבודה במשרה מלאה נתנה לי "פטור" מהצורך ללמוד לארגן את מחשבותיי, את רגשותיי, את תחושותיי – במשך 16 שנה הן היו רוב הזמן בהקפאה, בעוד שאני עבדתי.

אבל ממה את חיה?

וחוץ מזה, הכסף. "אבל ממה את חיה?" שואלים אותי כמעט מדי יום. זאת באמת תעלומה גדולה. לא פרסמתי, ולא חיפשתי עבודה משתלמת מכל סוג שהוא. התנתקתי מחבל הטבור של המשכורת החודשית שלי, בהחלט לא הייתה לי שום תוכנית להרוויח כסף, ולא תכננתי שתהיה לי כזאת. העברתי את התחום הזה בחיי, לגמרי לידי א-לוהים – ואני כבר לא נותנת לו את הטווח. מבחינה זאת, השנה הזו ללא תעסוקה הייתה באמת שנה של חיים בסיכון.

כל עבודה משפטית משתלמת שעשיתי, הייתה תוצאה של פנייה עצמאית. חלק מהעבודה שהגיעה אלי בזרם בלתי אחיד, הייתה הפניות מאנשים שעמם עבדתי בעבר. אבל במקום לעשות כל מה שהגיע אלי, נשארתי נחושה לקבל אך ורק עבודה שבה הייתי מיומנת במיוחד ושבה הייתי מעוניינת במיוחד. אני אעבוד רק עבור אנשים שמוצאים חן בעיניי ושאני בוטחת בהם לחלוטין. את כל המשוכות האלה הצבתי ביני לבין הכנסתי, וביקשתי מא-לוהים שיתן לי מספיק לפרנסתי.

בכל פעם שהעבודה המכניסה מסתיימת, אני בוחרת נקודת זמן עתידית שבה אתחיל לדאוג (אני לא הגעתי עדיין למעלה שבה אף פעם לא דואגים בעניין כסף!). בחודש מרץ, חישבתי שבמאי התחום הכספי יזדקק לדחיפה – אז החלטתי שאתחיל לדאוג רק ב-4 במאי. זה נתן לי כמעט חודשיים של זמן נהדר לחלוטין, חופשי מדאגה ומלא בחיים.

היום אני מודאגת פחות מכסף, מכפי שדאגתי כשהייתה לי מישרה מלאה.

באחד הלילות בראשית מאי, יצאתי לאכול בביתה של חברה (משהו שמעולם לא היה לי זמן לעשות כשעבדתי מסודר), ובעלה שאל אותי מה קורה בעניין העבודה המשפטית. סיפרתי לו שאני נהנית מקצת זמן חופשי, אבל מקווה למצוא עבודה חדשה בתוך כמה ימים. למחרת, הוא הפנה אלי תיק רציני בתחום הניסיון הספציפי שלי, שהעסיק אותי עד לנובמבר. חשתי והבעתי את הכרת התודה שלי לא-לוהים על ההפניה הזאת, והרגשתי זכות לעבוד עליה. כמה שונה זה היה מהעבודה שעשיתי בשביל המשכורת, שהגיעה בין אם עבדתי קשה ובין אם לאו!

הפרטים אינם חשובים, אבל ההתנסות נמשכה. לתדהמתי הרבה ורגשות התודה הגואים, העבודה המושלמת עבורי מגיעה כמעט בדיוק כשאני באמת צריכה את הכסף, ואני ממש מרגישה שדואגים לי מבחינה כלכלית. היום אני מודאגת פחות מכסף, מכפי שדאגתי כשהייתה לי מישרה מלאה – ואני מרוויחה הרבה פחות. אני כבר לא מרגישה שההכנסה מונחת בידי בני אדם שמשתמשים בקריטריונים מוזרים כדי לקבוע את ערכי, או אפילו שהמאמצים שלי הם אלה שקובעים כמה ארוויח.

מכיוון שאני כבר לא "נותנת את הטווח", ההכנסות שלי היום קרובות יותר לסכום שלו אני זקוקה. זה רק חלקיק ממה שהרווחתי קודם, אבל זה בהחלט מספיק לי.

מאז שעזבתי את העבודה שלי, עושר החיים, עם המשפחה והחברים, תומך בי יותר מאשר ההכנסות שאי פעם היו לי. אני לומדת לקבל באדיבות, במקום להיות תמיד הנותנת; אני לומדת ללמוד שוב, אחרי שתמיד הרגשתי שאני המורה. הכוח והביטחון של בעלת שכר גבוה הוחלפו בענווה של מקבלת, אסירת תודה, מידו הנדיבה של הא-ל.

אני קוראת לזה שנת 'החיים בסיכון' שלי, אבל מעולם לא חשתי בטוחה יותר.