אחת ההמצאות הגדולות ביותר של המאה ה-20 היתה גביית תשלום לפי שעת-עבודה. כלומר, הרעיון שאנשי מקצוע יקבלו תשלום בהתאם למספר השעות שעבדו, במקום על תוצאות העבודה שלהם. התשלום עבור שעת-עבודה הוא דבר בטוח. כל עוד אני עובדת, ערכה של כל שעת עבודה הוא זהה, בין אם אני ממציאה מכשיר השווה מליונים, ובין אם אני מנסחת את אותו המסמך כבר בפעם השלישית ברציפות, לאחר שקימטתי וזרקתי לפח את כל הנסיונות הקודמים שלי.

אני עובדת כעורכת דין קרוב לחמש-עשרה שנים, ותמיד נקטתי בשיטת התשלום לפי שעה. השיטה הזו לעולם אינה מאכזבת. אם אני עובדת שעה אחת, אנחנו גובים מהלקוח תשלום עבור השעה הזו, כאשר חברת עורכי-הדין שלי כמובן מקבלת כמות מסוימת מהכסף הזה. החברה משתמשת בחלק מהכסף כדי לשלם למזכירה שלי, לשלם דמי שכירות עבור המשרד שלי, לקנות מצרכים וגם כדי להפריש רווח מסוים המיועד לעורכי הדין הוותיקים יותר שבחברה, אך באופן כללי, כשליש מהתעריף שאני גובה על כל שעת עבודה, מגיע אלי בסופו של דבר. לאחר חמש-עשרה שנות עבודה, אני מקבלת עבור כל שעת עבודה סכום הגדול מ-450 ש"ח. לא רע, בשביל שעה אחת של עבודה.

מדי יום ביומו, כל שעה שאני בוחרת להשקיע בעבודה, מכניסה סכום נאה היישר לכיס שלי. בהנחה כמובן שיש כמות מספקת של עבודה שצריכה להיעשות (ואכן זוהי המציאות), ובהנחה שהלקוחות מקפידים לשלם בזמן (ובדרך כלל הם מקפידים לעשות זאת). בסופו של דבר מדובר במשכורת קבועה ויציבה המגיעה ישירות לחשבון הבנק שלי, על כל שעות העבודה שהשקעתי.

בשנות השמונים התפרסם "סיפור גבורה" על עורך דין שהצליח, ביושר, לגבות תשלום עבור 27 שעות עבודה במשך יממה אחת.

תוסיפו לחישוב הנ"ל את העובדה שבחברות עריכת-דין, מי שעובד במשך הכי הרבה שעות, זוכה לתדמית המכובדת ביותר. לדוגמא, אדם שעובד קרוב ל-3000 שעות בשנה, קרוב לודאי שאנשים מסוימים מיחסים לו תכונות על אנושיות בה בשעה שאחרים יסלדו ממנו מחשש שיראו לידו עצלנים עם כמות זעומה של 60 שעות שבועיות. בעולם ה"תשלום לפי שעה", יתכן שאדם הגובה מחיר גבוה יותר לכל שעת עבודה, יזכה לקידום מהיר יותר מעמיתיו למקצוע (הרי מה שאחרים מרוויחים בשנתיים, הוא מצליח להרוויח בתוך שנה אחת).

באווירה כזו, החיים הופכים למשחק אינסופי של גביית תשלום לפי שעת-עבודה. במקום שבוע נורמלי של עבודה בין השעות 8:00 ל-17:00, חמישה ימים בשבוע, (שזהו שבוע-העבודה המעוגן בחוקי המדינה), נוצר מצב בו עורכי-דין, כלכלנים, רואי-חשבון וגם יועצים עובדים מ-8:00 ועד 20:00, במשך ששה או שבעה ימים בשבוע. בשנות השמונים התפרסם "סיפור גבורה" על עורך-דין שהצליח, ביושר, לגבות תשלום עבור 27 שעות עבודה בתוך יממה אחת, כאשר הוא כלל בחישובו זמן שבילה בטיסה לכיוון מערב, מה שהוסיף שלוש שעות ליממה הפלאית שלו. ישנו דור שלם של עורכי-דין שגדלו על "סיפור הגבורה" הנ"ל המנסים למצוא טיסה מערבה, שתסייע להם לשבור את השיא שלו!

גם קללה

אם כך, התמריץ לעבוד שעות נוספות הוא ברור ובלתי פוסק: בעקבות כל שעה נוספת מגיעה תמורה כספית מכובדת לצד מעמד מקצועי ההולך וגדל. זהו בהחלט דבר טוב, אך זוהי גם קללה.

בדרך כלל, אנו לא נוהגים לחשוב על ההספק שיש לנו בתוך השעה הזו. לעיתים, אנחנו צוחקים במשרד, ששעה אחת של גאונות עצומה שווה 10,000 שקלים, ושעה אחת של המתנה לטיסה איננה שווה כמעט כלום, ולמרות זאת אנו מקבלים את אותו התשלום עבור כל שעה. לדוגמא, השעה שבמהלכה אני מנסה לשכנע את היריב שלי להסתפק בהסכם פשרה בתהליך משפטי חשוב, מביאה כמות זהה של כסף לשעה שבמהלכה אני נפגשת עם השותף הצעיר שלי, בכדי לערוך רשימת משימות להמשך העבודה המשותפת.

מחוץ לשעות העבודה, הזמן שלי לא מוערך כלל בכסף. אך מהי ערכה של שעה שאני מבלה מחוץ למשרד? מה אני "מרוויחה" בשעה הזו?

הרבה יותר קשה להעריך את הזמן שלנו כאשר אנחנו לא מרוויחים עליו כסף. רבות מן השעות שאנו מבלים מחוץ לעבודה מנוצלות לעריכת קניות, להמתנה בתור במכבסת הניקוי היבש, או בהמתנה על קו הטלפון לתשובתו של אדם אחר. יתכן שאנחנו מתלוננים על הזמן שבזבזנו בפעילויות הללו, אבל אנחנו עדיין עושים אותן, משום שאי אפשר להימנע מהן. (הודות לטלפון הסלולרי, אני יכולה עדיין לקבל שיחות טלפון מהעבודה, ולגבות כסף בעבורן, בזמן שאני מבצעת את הסידורים השונים שלי, כל עוד אני שומרת על כך בסוד).

חלק מהרגעים המשמעותיים ביותר בחיים אינם זוכים לתשלום כספי.

אך מה לגבי השעות שניתן לנצל רק באחת מן הדרכים: מה אז עלינו לעשות? האם להרוויח עוד כסף בתעריף הקבוע, או לבצע פעולה שאיננה רווחית או כלכלית? השעות השוליות מעמידות אותנו בהחלטה הקשה שבין "הדבר הבטוח" לבין הערך הבלתי ידוע. אדם שיש לו תעריף קבוע לכל שעת עבודה, חייב לעשות החלטות יומיומיות בכדי להגדיר מתי הוא הזמן המתאים לעזוב את המשרד, תוך שהוא מעריך את השעות של הזמן החופשי יותר מאשר את התשלום שהיה מקבל עבורן לו היה נשאר לעבוד במשרד. החלטה שכזו דורשת אומץ, אופטימיות, ואמונה בסיסית שחלק מהרגעים המשמעותיים ביותר בחיים אינם זוכים לתשלום כספי.

אני לא מדברת על האמא שבוחרת להישאר בבית ולהיות "אמא". ברור שהיא בחרה באופן גורף בהנחה האומרת ששום כסף בעולם לא יפצה על אובדן ההזדמנות לגדל את ילדיה. אני מדברת על שאר האנשים, על הרווקים והרווקות או על המפרנסים העיקריים במשפחה, שהתחייבו לעבוד קשה, ולראות כיצד הזמן החופשי שלנו הולך ומתדלדל, בלי שאנחנו לגמרי יודעים מה יכול היה לקרות באותן השעות באם לא היינו עובדים בהן.

התורה מציגה בפנינו "את החיים ואת המוות, את הברכה ואת הקללה", וממליצה לנו "ובחרת בחיים" (ספר דברים, ל:יט). ההחלטה הזו צריכה להיעשות בכל שעה ושעה.

שעה שאין לה תעריף ידוע

לא קיים תעריף לשעה על בניית מערכת יחסים עם אדם אחר. בשונה מעבודה בה קיים תעריף קבוע לכל שעה, זמן כזה הוא תיאורטי, ותוצאותיו אינן ידועות. השעות הראשונות של מערכת יחסים עלולות להיות קריטיות, וקיימת אף הדרישה הבסיסית המצריכה אותנו להיות פנויים מבחינת הזמן וכוחות הנפש ליצירת הקשר. ברגע שנוצרת מערכת היחסים, אנו נוטים במהירות רבה להפחית מערכו של הזמן הדרוש לתחזוקת הקשר, ובוחרים במקום זאת להשקיע בעבודה שמכניסה כסף עבור כל שעת-עבודה, ומנפחת לנו את תלוש המשכורת. מה דעתכם לבלות חצי שעה בטלפון עם הורה מבוגר, במקום למהר לחזור לעבודה?

השעות הללו הן קשות מאד למדידה. האם כדאי לי לפנות את הזמן בכדי לסייע למישהו בשיעורי הבית, זמן שעלול לעלות לי כמעט 1000 שקלים? מה קורה אם לא מדובר בילד שלי, אלא בבן של שכנתי, אם חד-הורית שלא מצליחה לעזור לו בשיעורים? מה יקרה אם המשימה איננה אורכת שעה אחת, אלא מדובר בעשר או בעשרים שעות שאתה מקדיש לאירוח מסיבת "שבע-ברכות" עבור זוג שאתה בקושי מכיר, אך הבית שלך הוא מושלם לאירועים מסוג זה? כמה זמן אתה מבלה בביקור חולים או בניחום אבלים? כמה זמן עובר עד שאתה יוצא בריצה כי אתה "חייב לחזור למשרד"?

ומה בנוגע ל"שעות הפנאי"? או מה בנוגע לזמן בו אנו פשוט זורמים עם מה שמביא היום? בכל יום חופשי שיש לי, אני מגלה שהזדמנויות מסוימות פשוט "קופצות" לקראתי. מה יקרה אם אפספס שיחת טלפון של חברה שבאמת זקוקה לאוזן קשבת?

הבחירות הקשות בחיים אינן בין טוב לרע, אלא בין טוב לטוב.

רב מפורסם אמר פעם שהבחירות הקשות בחיים אינן בין טוב לרע, אלא בין טוב לטוב. להתפרנס זה טוב; לעזור לאדם אחר זה טוב. ההחלטה הקשה היא לבחור את הפעילות שתביא הכי הרבה חיים, ולא רק הכי הרבה כסף.

אדם יכול, כמעט בכל שעה מחייו, לעסוק במשהו נצחי. בדיוק כפי שקיימת כמות אינסופית של עבודה עם תעריף כספי קבוע, קיימת אפילו כמות גדולה יותר של עבודה שאין לה ערך כספי. התורה נותנת לנו את האומץ לייחס ערך אמיתי לקיום המצוות, אפילו כאשר מעשה זה בעצם "עולה לנו כסף" בכל שעה ושעה.

סוג המקצועות בהם ניתן לגבות כסף עבור כל שעת-עבודה, יכול להיות מהנה, מעניין, מאתגר ומספק במידה רבה. עבודות כאלה יכולות לספק את הרעב האינטלקטואלי שלנו, לגרום לנו הנאה מההצלחות שלנו, ועשויות לספק לנו הזדמנות להביא קצת טוב לעולם. בנוסף, עלינו לעבוד לא רק בכדי לשעשע את עצמינו, אלא גם בכדי להתפרנס, לפרנס את משפחותינו, וגם לתרום לנזקקים – כל אלה גם הן מצוות. ועבור האנשים ברי המזל, אשר מקבלים כסף רב עבור המאמץ שהם משקיעים, אשריכם, ואני מקווה שתעשו מעשים טובים עם הכסף שלכם.

אבל, קחו בחשבון את ערך הכסף בטווח האינסופי, והשוו זאת מול מה שהייתם יכולים לעשות במקום הזמן הרב שהושקע בעבודה.