כמנהל צעיר ברשת טלוויזיה, ישבתי פעם עם המפיק אהרון ספלינג במשך ארבעה ימי חורף מתישים, כדי לדון עמו בליהוק הסדרה הדרמטית החדשה שלו, "המלאכים של צ'רלי". ישבנו שם כשאנו לכודים בתוך חדר ישיבות קטן בקומה החמישית של משרדי רשת הטלוויזיה ABC, בשעה שתהלוכה של 300 צעירות מהממות ביופיין ניסו לרקוד, לשיר, לשחק ולפלס את דרכן לתוך לבנו. כמובן, הן ניסו גם לפלס את דרכן אל התפקיד הראשי הנחשק בסדרה שהפכה בסופו של דבר לקלאסיקה.

בעקבות אותה הצלחה מסחררת (תודה, אהרון!), קודמתי בסופו של דבר לתפקיד רם המעלה של סגן נשיא בתחום הסדרות הדרמטיות, לאחר שהוספתי עוד כמה להיטים מסחררים לרקורד של ABC.

בנקודה כלשהי בקריירה שלי בת חמש השנים, אני זוכר שנשאלתי במסיבת עיתונאים כיצד אני מצדיק שידור של תוכנית מלאת אלימות בוטה כמו SWAT. איזו שאלה משעשעת! איזה רעיון משונה! – שמישהו יראה בי אחראי מבחינה מוסרית לתוכן של תוכנית מסוימת!

תגובתי הייתה מנומסת ושקולה – זו הייתה תשובה ישירה וכנה, יחסית לאותה תקופה בחיי.

רשת ABC לא שכרה אותי בתור סוציולוג או איש דת.

אמרתי שרשת ABC לא שכרה אותי בתור סוציולוג או איש דת. התפקיד שלי הוא ליצור להיטים – למצוא ולשדר את סוג התוכניות שאני בעצמי הייתי רוצה לראות. נקודה. למזלה של רשת ABC, הטעם שלי באותו זמן כלל חתיכות מהממות, מכוניות ספורט יוקרתיות ואלימות בוטה.

עם זאת, אם הייתי נשאל את אותה השאלה כיום, תשובתי לא היתה זהה. למען האמת, לא הייתי נשאל שאלה כזו, כיוון שלא הייתי משדר בטלוויזיה סדרה שכזו.

למרות שהיה זה תהליך ארוך ומייגע, אני זוכר שהתעוררתי בוקר אחד לפני שש או שבע שנים והבנתי שאני יהודי מאמין.

וו'או! חתיכת הארה לפני כוס הקפה הראשונה של הבוקר! מדהים באיזו מהירות יכולים הדברים להשתנות. כמו ערכים, למשל. שכן, ברגע שהתורה מחדירה קצת שכל לקודקודך, אתה מתחיל להתייחס לדברים מנקודת מבט שונה – נקודת מבט הרבה יותר חברתית ואכפתית. לדוגמה, לראשונה בחיי, הבנתי שאני אכן אחראי לתוכן הסדרה שמיליוני אנשים – מבוגרים וילדים כאחד – רואים ומפנימים לתוכם בסופו של דבר. "אמור לנו באיזה תכניות אתה צופה ונאמר מי לך אתה" – זה היה הפרומו של רשת פוקס לפני זמן מה. הם לא ידעו עד כמה הם צדקו.

סדרות לכל המשפחה

כעת, כשאני אב לשני ילדים קטנים ומקסימים, האם הייתי מרשה להם לצפות בסוג התוכניות שהפקתי? אין סיכוי.

בהתחשב באופי של הוליווד, פירוש ההארה אליה הגעתי היה שעליי למצוא לעצמי מקצוע אחר, או לשנות באופן מהותי את הגדרת התפקיד שלי. הייתה זו החלטה קשה, כשהקריירה היחידה שהכרתי אי פעם הייתה "עסקי השעשועים".

למזלי הרב, הקב"ה תכנן את הכל על הצד הטוב ביותר (כמו תמיד) ושלח אותי לחברת פורצ'לייט אנטרנטיינמנט, חברת הפקה במערב לוס אנג'לס, שעוסקת אך ורק בסדרות לכל המשפחה.

בחברה זו הבנתי שאכן קיים שוק (קטן אך חשוב) לתוכניות טלוויזיה בעלות מסר חיובי לכל המשפחה. הפקתי כחצי תריסר סרטי טלוויזיה קטנים וצנועים שלא שברו שיאי רייטינג, אבל גם לא גרמו לי להתחלחל כשראיתי את שמי מופיע בכותרות בסופם. נראה היה שתפילותיי בנושא נענו.

עם זאת, "עסקי השעשועים" של הוליווד לא נעלמו. סוכנים, מנהלי אולפנים, יוצרי סדרות ומפיקים עבור רשתות הטלוויזיה – רובם ככולם ממשיכים לעשות עסקים בדרך הישנה וה"טובה". הם פועלים מתוך תחושת ייאוש שנולדה מהידיעה שאחרי הכל, ערכם העצמי מבוסס על הלהיט האחרון שהוציאו תחת ידם. אפשר לומר שהמנטליות הנפוצה הזו, של "מה עשית בשבילי לאחרונה", מגמישה למדי את כללי המוסר והכנות.

כדי להיות כמה שיותר "בעניינים", הפגישות מתובלות בשפה כה עסיסית, שהייתה גורמת גם לנועזים שביניכם להסמיק. וכמובן, ביטויים מעולם הכלכלה – כמו, "אני אחזור אליך", "היי, אנחנו מתים על זה – זו עסקה סגורה", או הביטוי החביב עליי "תראה, זו התוכנית שלך – אנחנו לא נעשה כלום בלעדיך" – הן בעצם מילות קוד שבתשע מתוך עשר פעמים פירושן, "חבוב – לך תשכור לעצמך עו"ד יקר, אתה תזדקק לו!"

מה שעובד הכי טוב בהוליווד, עובד הכי טוב בחיים האמיתיים.

השורה התחתונה היא, שגיליתי דבר אחד. מה שעובד הכי טוב בהוליווד, הוא מה שעובד הכי טוב בחיים האמיתיים. במילים אחרות: אמור למה אתה מתכוון ועמוד בדבריך. התייחס לכולם בדיוק באותו אופן – בכנות ובכבוד. למד איך לא להיות מעורב ברכילות (חוקי לשון הרע) ונהג לפיהם בכל דבר שאתה כותב, מקדם או מפיק. שים לב לכל מה שאתה אומר או עושה, מתוך מחשבה על מי שעלול להיפגע ממילה חסרת זהירות או מבדיחה לא מתאימה. דע מתי לנקוט עמדה ולהילחם על עיקרון מסוים וברגע שאתה מתחיל, לעולם אל תיסוג.