כשביתה הווינאי של אלזה קודיצ'ק הופקע ממנה בכוח על-ידי הנאצים בשנת 1940 ונמסר לקצין אס.אס. בכיר שמשימתו הייתה לאסוף יהודים ולשלחם למחנות, אלזה ירדה למחתרת במקום הכי פחות סביר: ביתה שלה. היא בילתה חלק גדול מהמלחמה מתחת לאפה של אותה משפחה נאצית שגזלה את ביתה.

סיפורה יוצא הדופן של אלזה מסופר כעת תודות לבית המכירה הפומבית סות'ביס, שמוכר את אחד הציורים יקרי הערך שהיו בבעלות אלזה, ומפיץ את סיפורה המופלא בעולם.

אלזה קודיצ'ק הייתה נשואה לבנקאי מצליח ויחד בנה הזוג היהודי בית בן 3 קומות בפרבר של וינה, הייצינג, בשנת 1911. בעלה של אלזה מת בגיל צעיר, והיא המשיכה להתגורר בבית, לגדל את בנה ובתה כאם חד-הורית. אלזה נשארה בביתה והשכירה את הקומה השנייה. הדיירת שלה, סילביה קוסמינסקי, הפכה לחברה טובה, ואלזה וילדיה קראו לה "דודה סילביה". עם התגברות האנטישמיות סביבם, אלזה נקטה באמצעי זהירות ושלחה את ילדיה למקום בטוח: בנה עבר לארצות הברית ובתה מצאה מקלט בשווייץ.

אלזה לא הייתה אספנית אמנות, אולם היא קנתה ציור אחד חשוב של הצייר האקספרסיוניסטי הווינאי אגון שילה בשם Dammernde Stadt. לא היה לה מושג שביום מן הימים יסייע ציור זה להציל את חייה.

בשנת 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה וצווים חמורים כנגד יהודים נכנסו לתוקף. כיוון שרבים מחבריה ומקרוביה איבדו את עבודתם ולא היה להם היכן לגור, אלזה אספה אותם אליה, הקצתה להם חדרים שונים בביתה הגדול ואירחה אותם. אלזה עצמה עברה להתגורר בחדר המוזיקה שלה, ישנה על הספה ותלתה את הציור Dammernde Stadt בחדר האוכל שלה. בשנת 1939 היא כתבה לבנה שכעת היא תלויה כלכלית בדודה סילביה, שסייעה לה ולאורחיה הרבים להסתדר, משנאסר על היהודים לעסוק ברוב העבודות.

בשנת 1940 החרימה המפלגה הנאצית את ביתה של אלזה והקצתה אותו לקצין אס.אס. מקומי בשם הרברט גרבינג ומשפחתו. גרבינג הצטווה לאסוף יהודים ביפן ובצרפת והיה ידוע בשל אכזריותו הקיצונית. למרבה האירוניה, הוא אפשר לאלזה להישאר בבית כדיירת המתגוררת באחד החדרים למעלה במשך מספר חודשים. אלזה כתבה לילדיה שבכל פעם שהייתה למשפחת גרבינג שאלה לגבי ביתם החדש, הם דרשו מאלזה לבוא אליהם ולהסביר להם כיצד פועלים הדברים.

יחסיהם היו כה לבביים שכאשר אלזה קיבלה צו להתייצב בגטו לודז' ב- 1940, היא לקחה אותו להר גרבינג ושאלה אם יוכל לעשות משהו כדי לבטל את הצו. גטו לודז' היה גיהנום עלי אדמות, מקום צפוף שבו הוחזקו קרוב ל- 70,000 יהודים מורעבים ומוכים בתנאים לא אנושיים, עד שבסופו של דבר גורשו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים. הר גרבינג ידע על הזוועות המתרחשות שם, אולם הוא שיקר לאלזה, באומרו שלא ישנה את צו הגירוש שלה ושעליה לצפות שהחיים בלודז' יהיו נעימים. הוא גם יעץ לאלזה לא לקחת עמה יותר מדי חפצים, מתוך ידיעה שהיא עומדת בפני מוות ודאי וכי כל מה שתשאיר אחריה יהפוך להיות שלו.

אלזה לא נרגעה בעקבות תיאוריו הוורודים של גרבינג ביחס לחיים בפולין. היא הגתה תוכנית עם סילביה: אלזה תלך להתחבא אצל זוג נוצרי שהכירה. אם מישהו ילשין לנאצים על מקום הימצאה, אלזה תברח. רשת של חברים תעדכן את סילביה והיא ואלזה תיפגשנה במיקום שתקבענה מראש כדי לתכנן את הצעד הבא.

אלזה בילתה שנה וחצי במחבוא בביתם של בני זוג לא יהודים בשם היינץ. כשהזוג היינץ לא שהו בבית, אלזה השאירה את האורות כבויים. במשך 20 חודשים היא התרחקה מהחלונות ועזבה את הדירה פעמיים בלבד, תמיד בלילה. היא בילתה שעות במחבוא צר, בין ארון לתיבת אחסון. ערב אחד בשנת 1942, אלזה שמעה את אדון היינץ חוזר הביתה מוקדם, מלווה בשני שומרים נאצים שהחלו לערוך חיפוש בבית. אלזה נמלטה מהדירה, כשלגופה רק חלוק בית בלוי ולרגליה נעלי בית, והתחבאה בחוץ במשך כמה שעות. בסופו של דבר, היא הצליחה להגיע לנקודת המפגש שקבעה עם סילביה בווינה, בתקווה שסילביה תשמע מה קרה.

אך סילביה לא שמעה. היא הייתה במסיבה ולא היה לה מושג שאלזה מחכה לה במקום הסודי. כשהיא שמעה על הפשיטה – אדון היינץ נאסר על מכירת תכשיטים בשוק השחור ומלשינים סיפרו לנאצים שבני הזוג מסתירים יהודים – הניחה סילביה שאלזה מתה. היא לא האמינה שאלזה הצליחה להימנע מנפילה בידי הנאצים.

כשחלפו השעות והימים וסילביה לא הופיעה, פנתה אלזה לזוג לא-יהודי אחר שהכירה וביקשה מהם להעביר לסילביה את המסר שהיא חיה. סילביה הגיעה לפגוש את אלזה מאוחר יותר באותו לילה, במרחק מספר קילומטרים משם, ואלזה הלכה ברגל לנקודת המפגש שלהם, מלאת פחד שמא כל רגע מישהו עלול לאתרה ולעצור אותה.

כשפגשה לבסוף את סילביה, שתיהן פנו למקום היחיד שעליו יכלו לחשוב: ביתה של אלזה, שהיה כעת בבעלות משפחת גרבינג.

סילביה הסתירה את אלזה בדירתה שלה בבית, ואלזה בילתה את שארית המלחמה כשהיא מכבסת את בגדיה של סילביה ומתקנת אותם. מכתביה של אלזה נותרים מעורפלים ביחס למהות היחסים שלה ושל סילביה, למרות שברור שידה של סילביה הייתה כעת על העליונה. סילביה מכרה את אחרון חפציה של אלזה, כולל הציור Dammernde Stadt, והחביאה את הכסף מהמכירה.

לעתים קרובות התבוננה אלזה מחלונה בחדר למעלה בבני משפחת גרבינג נהנים בגינה. פעמים רבות היא ראתה כיצד מגיעים לבית ארגזי אוצר, תיבות מלאות חפצים שגרבינג שדד מיהודים במהלך נסיעותיו בחו"ל. היא התבוננה גם בזרם הקבוע של עובדי כפייה יהודים שהגיעו לבית כדי לבצע תחזוקה, תיקונים, לפרוק מטענים ולעבוד בגינה.

לקראת סוף שנת 1944, כוחות בעלות הברית התקרבו לווינה והפגיזו את העיר ללא הרף. אספקת הגז והחשמל לבית נותקה פעמים רבות. פראו גרבינג קיבלה ידיעות שבעלה נרצח בפראג. ב- 9 באפריל 1944, ביום ראשון של חג הפסחא, פראו גרבינג וילדיה נמלטו מהבית, אולם אלזה הייתה עדיין מבועתת מכדי לצאת ממקום מחבואה.

הבית הושחת על-ידי הכוחות הסובייטיים ששחררו את האזור וגנבו מכל הבא ליד, כולל שעון היד של אלזה ומלאי של נרות. אלזה נותרה בבית ההרוס יחד עם סילביה, עד שבסופו של דבר עשתה את דרכה לשווייץ, שם גרה בתה. אלזה נפטרה בשנת 1961, כשמכתביה נשכחו ברובם.

כל זה השתנה לאחרונה, כשהבעלים הנוכחיים של הציור Dammernde Stadt פנו לבית המכירה הפומבית סות'ביס בנוגע למכירת הציור. סות'ביס אינם מרחיבים בפרטים על בעלי הציור, פרט לכך שמדובר באספנים אירופאיים פרטיים. סות'ביס, המודעים למצבו המורכב של הציור, עבדו בשיתוף פעולה עם צאצאיה של אלזה קודיצ'ק כדי לאתר את מקור הציור. גם בני משפחתה של אלזה וגם הבעלים הנוכחיים ירוויחו ממכירתו.

עבור נכדיה וניניה של אלזה, היה זה אוצר אמיתי לגלות על חוויותיה של אלזה מתקופת המלחמה. מכתביה היו מוחבאים במשך שנים במרתף של אחד הקרובים, וכעת הם זוכים לחשיפה ונקראים בפעם הראשונה מזה עשרות שנים.

לוסיאן סימונס, האחראי על הרסטיטוציה בסות'ביס, מסביר את הערך בסיפורה של אלזה: "זה כל כך נדיר שקורבן של גניבה או הפקעה מצד הנאצים יתעד הכל בכתב. בדרך כלל אנחנו מנסים לחבר את הנקודות, אולם הן מאוד רחוקות זו מזו".

הנכד של אלזה, טד קודיצ'ק, פרופסור להיסטוריה בגמלאות מאוניברסיטת מיזורי, מסביר שעבורו ועבור קרוביו מכתביה של סבתו הם יותר אישיים. הם כמו אבן יקרה עבור משפחתו, ומסייעים להם, אחרי שנים כה רבות, להבין את סיפור הישרדותה המדהים של סבתם תחת אפו של קצין האס.אס האכזר שחשב שגירש אותה מביתה.