ביום ראשון שעבר קיבלתי טלפון מאמא היסטרית. "קניתי לבנות שלי ארון מלא בגדים, וכל מה שהן אומרות זה, 'אין לי מה ללבוש!' אני כל כך מתוסכלת!"

ניסיתי לשמור על טון אמפטי אבל לא יכולתי שלא לחייך. תגובה כל כך אופיינית למתבגרות, משהו ששמעתי כל כך הרבה פעמים מהילדים שלי, ומאלה של חברותיי (ובטח אפילו אמרתי בעצמי!).

ילדים שמצהירים בגאווה על הנון-קונפורמיזם שלהם, מתעקשים ללבוש בדיוק את אותו סגנון כמו כולם

אני לא יודעת אם הבגד עושה את האדם, אבל הוא ללא ספק עושה את המתבגרים. ובמה שנראה שיא האירוניה, דווקא ילדים שמצהירים בגאווה על הנון-קונפורמיזם שלהם, מתעקשים ללבוש אותו הסגנון בדיוק כמו כולם, ומזדעזעים מעצם המחשבה להיראות שונים.

כהורים, אל לנו להפחית בחשיבותם של הבגדים עבור ילדינו המתבגרים – בנות ובנים – ולא משנה כמה זה נראה לנו מטופש או מעצבן. למרות שאנו בהחלט חייבים להתחשב ביכולותינו הכספיות, לא זה הזמן למכור לילדים את מעלותיהם של החיים הרוחניים נטולי החומרנות. הם לא יקנו את זה. ולמעשה, הם באמת לא אלה שקונים.

מובן שאנחנו לא צריכים להיענות לכל גחמה או בקשה של ילדים, אבל אנו חייבים להבין ולהכיר במשמעות הבגדים עבורם, ובכלל זה הבגדים ה"נכונים". קל מאוד לזלזל ברגשותיהם, וזה הרסני.

בראש של כל אחד מאיתנו יש רשימה של "צריך" ו"לא צריך" – רכושנות לא אמורה להיות כל כך חשובה להם; ההערכה העצמית שלהם לא צריכה להיות תלויה או קשורה לבגדים שלהם; לא צריך לעניין אותם מה שהחברים שלהם חושבים עליהם.

אבל הם לא חיים לפי הרשימה שלנו, ובשבילם להיות שונים מהחברים שלהם זה הכל חוץ מלא רלוונטי.

בני העשרה שלנו רוצים להיראות "טוב" ואנחנו צריכים לנסות לעזור להם לממש את רצונם, במיוחד אם הם רוצים להתלבש בצורה מכובדת.

כדי לאזן את תשוקתם שאינה יודעת שובעה, כדאי להשתמש בכלים שונים. לדוגמא, אפשר לתת להם תקציב מסוים, סכום כסף קבוע למסגרת זמן נתונה, וכל השאר באחריותם. כך יהיה להם קל יותר לקבל פרספקטיבה (ובגדים!). הם ירכשו מיומנויות, ויוכלו להגיע להחלטות של 'החיים האמיתיים'. כשהם יערכו לעצמם את מאזן ההכנסות וההוצאות האישי, הם פתאום יבינו שעוד כמה פריטי לבוש הם לא הדבר הכי חשוב בעולם. והבונוס העיקרי - אם לא יהיה להם "מה ללבוש", זאת לא תהיה אשמתנו.

היה יכול להיות נחמד אם הילדים שלנו היו מתעניינים אך ורק בשאיפות רוחניות אבל אנחנו חייבים להיות מציאותיים

היה יכול להיות נחמד אם הילדים שלנו היו מתעניינים אך ורק בשאיפות רוחניות/ ערכיות (גם שלום כולל במזרח התיכון יכול להיות נחמד!) אבל אנחנו חייבים להיות מציאותיים. זאת התקופה בחייהם שבה תחושת הערך העצמי מחוברת ישירות למראה החיצוני (שלא כמו הוריהם הנעלים, שלהם זה ממש לא משנה!) ואנו צריכים להיות רגישים ומודעים לכך, ולקבל את קיומו של הצורך – בתחום הסביר.

השאיפה שלי היא פשוט להינצל מאותם מסעות קנייה אינסופיים, בהם אני חייבת לחייך בעידוד כשהם מודדים כל סוודר (שחור), חצאית (שחורה) או נעל (שחורה) בחנות.

אמנם חשוב שנדגיש בעדינות גם את הצד הערכי, אולם יחד עם זה נגלה אמפתיה לצרכיהם החומריים. זכרו, גם אתם הייתם פעם צעירים (ודרך אגב, כמה סוודרים יש לכם בארון?)