גישה פופולארית כיום מנחה פנויים ופנויות היוצאים לפגישות, להפסיק לשאול את עצמם: "האם הוא או היא מתאימים לי?" ובמקום זה לשאול: "האם אני הכי טוב/ה בשבילו או בשבילה?" ו"מה אני יכול/ה לעשות כדי להפוך את עצמי לבן/בת זוג אידיאלי/ת? איזו עבודה עצמית זה דורש ממני?"

אצל מי שלוקח את זה ברצינות, יכול להתרחש מהפך אמיתי, והסיכויים שלו למצוא בן/בת זוג בריא/ה ולנהל חיי נישואין מוצלחים, יכולים להיות הרבה יותר גבוהים.

לרוע המזל, אלה שלוקחים את העצה לתשומת ליבם - מפסיקים להשתמש בה לאחר החופה. המשימה הושלמה. שאננות וציפיות לאושר נצחי מתנחלות בלב.

למען האמת, דווקא זמן החופה הוא הזמן שבו הגישה הזאת מתחילה להיות חיונית עוד יותר. ברגע שנישאים, חשוב אפילו יותר להתמקד בלהיות האדם הנכון. הדרך הכי קלה – והכי פחות יעילה – היא להעביר את האחריות: "אילו אשתי הייתה קוראת יותר ספרים על נישואין...", אילו בעלי היה משתתף ביותר שיעורים...".

האסטרטגיה החכמה והיעילה יותר, היא להפנות את האצבע המאשימה אל עצמנו

האסטרטגיה החכמה והיעילה הרבה יותר, היא להתאפק מלהאשים את בני הזוג שלנו, ולהפנות את האצבע המאשימה אל עצמנו. "האם אני בן הזוג הטוב ביותר שאני יכול להיות?" "מה הוא צריך ממני ולא מקבל?" "איך אני יכול לתמוך בה יותר?"

יש לנו נטייה להחשיב את עצמנו בתור המומחים לענייני זוגיות, ואת בני הזוג שלנו בתור התלמיד החלש, במקרה הטוב. אבל אם היינו מומחים אמיתיים, היינו קצת פחות עסוקים בטפיחה עצמית על השכם, ובמקום זה מקדישים יותר זמן לחשיבה על הדרכים בהן נוכל לעזור לבני הזוג שלנו.

אני חוזרת בי - אילו היינו מומחים באמת, היינו מקדישים יותר זמן כדי להכיר תודה על בני הזוג שלנו, ופחות זמן בלהיות מתוסכלים מהם.

היינו מקדישים יותר זמן לקטלוג החסרונות שלנו, ופחות כדי למנות את שלהם. היינו מקדישים יותר זמן במאמץ לשנות את עצמנו, ופחות בניסיונות לעזור להם להשתנות. ובדרך הזאת, לא תאמינו, היינו מבינים פתאום מה היה חסר כל הזמן בקשר הנישואין שלנו...

דרוש מאמץ מתמיד כדי להפוך להיות "בן-הזוג הנכון", והצמיחה הזאת לא מסתיימת בחופה - האמת היא שאז היא רק מתחילה.