בין הימים של יום השואה ליום הזיכרון יש פתאום מלחמה. מלחמה של יממה.

אולי יממה וקצת. 

אין לה שם למלחמה הזו. מי שחווה דברים ומראות קשים יגיד, נו, זה היה בסבב ההוא בין הצפירות לאזעקות. 

"היית בשואה"?  זו השאלה הראשונה ששאלה אותי  נויה בת ה- 7 מאשקלון תוך שהיא פותחת זוג עיניים שחורות גדולות. אחרי שסיימתי להיעלב מזה שהיא חשבה שאני כזו מבוגרת ואחרי שזה קצת הצחיק אותי, הבנתי  פתאום כמה הכל מבלבל אותה. מבלבל ומתחבר. 

גם חבר בצבא סיפר שבנו בן החמש היה בטוח שהוא יוצא להילחם בנאצים. רוע מלחמתי הוא רוע, לא משנה איך נקרא האויב. 

נויה מבקשת להראות לי את המקלט ויד ביד אנו הולכות לראות אותו. במקלט יש חדר כושר. באמצע שלו יש שק אגרוף. באופן טבעי, הוא הפך להיות מוקד פעילות עבור הילדים שרק רצו להוציא זעמם. 

ישנתי באשקלון בביתה המארח של בת דודתי ומשפחתה המחבקת.  לא תכננתי. אבל המשפחה קלטה אותי ודאגה לכל מה שצריך, כולל מברשת שיניים חדשה, פיג'מה ומטען. ישנתי שם רק לילה אחד ולמדתי המון. אזעקות תכופות ובני הבית הפכו להיות "מומחי בומים". הם יודעים מתי כיפת ברזל פוגעת, מתי יש פגיעה ישירה, מתי אנחנו יורים. כשזה נפל קרוב אלינו, גם אני, שאין לי שום דיפלומה ב"בומים", ידעתי להבחין. 

נוסעת ברכב, המדים נסגרו עליי רק בקושי

 ובזה חמאס לא אשם, רק אני. 

באמצע הנסיעה בתוך אשקלון, נקרע הריצ'רץ'. כל החנויות  בעיר סגורות, חוץ מהחנות שלי. אי אפשר להתראיין ככה בתקשורת. מרסל התופרת מאשקלון נחלצת לעזרתי ובשעה 2200 בלילה היא תופרת לי ריצ'רץ חדש ומרחיבה את המדים. גיבורה שלי.

בבוקר למחרת אני מגיעה לביתו של משה אגדי ז"ל . כשההרס מול העיניים  והידיעה שיש כאן משפחה שאיבדה אב,  אתה מבין שמדובר במלחמה אמיתית.

מתראיינת בערוצים שונים ובעיקר מדגישה  את החשיבות לעשות אבחנה בין מצב שהוא מסוכן לבין מצב שהוא רק מפחיד ואיך מרגיעים את הגוף. למשל כשאנחנו כבר בתוך המקלט , אנחנו פחות בסכנה ואז נדרש בעצם לעשות עבודה פנימית ולהרגיע את הגוף. 

נוסעת להיפגש עם משפחה נוספת ופתאום באמצע הנסיעה- אזעקה. משני צידי הכביש רק קוצים ודרדרים. בלי הרבה מחשבה נשכבת על הקוצים. דוקר בכל הגוף. מעליי יירוטים. אם לא היה מפחיד, היה מרהיב. קמה, מוציאה הקוצים בזהירות, חוזרת לרכב, עונה לאיזה כתב ששאל משהו, שוב אזעקה, יוצאת מהרכב. בום. זה ממש מעל הראש. אני צועקת. גם לי מותר לפחד. נשכבת על הקוצים, לפחות הם כבר מיושרים אני חושבת. נגמר, ריטואל חוזר של הוצאת הקוצים וניעור הבגדים, מישהו עוצר לידי, שואל אם הכל בסדר. כן, יצאתי מהשוחה, אנחנו מחייכים אחד לשני ואני חוזרת לרכב, מגבירה מזגן ומנסה לחשוב על החוויה בחיוך. שוב אזעקה. איזה מזל שיש לי הקוצים המיושרים האלו, אני חושבת ושוב נשכבת והפעם מצליחה לצלם עצמי תוך כדי. 

כשאני שבה לרכב (לא לפני שממתינה עוד כמה דק' לוודא שאין עוד אזעקה) מתחילה לנסוע. יניב הבן שלי בן ה-15 מתקשר. מה נשמע ילד?  אני שואלת, אכלת? כן,  אל תדאג לי, אני אומרת, אני ממש בסדר, יש אזעקות, אבל אני קצת מכירה את ההנחיות ולא מזכירה שום דבר נוסף על החוויה המלחיצה שהייתה רגע אחד לפני.  משהו מדגדג אותי בצוואר. אני מנסה לגרד ומגלה גמל שלמה ענקי שכנראה שכב איתי בשוחה ורצה גם הוא מזגן. בעוד אני נאבקת איתו בבהלה באוטו (וכמובן שלא זוכרת שום דבר מההסבר שלי עצמי על מצב "מפחיד" ו"מסוכן"...) אני כמעט עושה תאונה. עוצרת בצד הדרך. מסיימת השיחה עם יניב. הוא כמובן לא מרגיש שום דבר. אני יוצאת מהרכב בבריחה. בחור צעיר שעובר לידי שואל אם אני צריכה עזרה. אני מסמנת שכן. הוא עוצר. מה קרה? שואל. גמל שלמה, אני מסמנת לו לתוך האוטו. "זה כל הצרות שלך"? אומר בחיוך מקסים. פותח את הדלת, מחזיק אותו ביד אחת וזורק אותו חזרה לשביל. הוא היה הגיבור שלי. 

ממשיכה בדרך ומסדירה נשימה. משוחחת עם האמא שאני אמורה לצלם את ילדיה מדברים על המצב. אני משנה כיוון. חולפת ליד העשבים המיושרים ומתפללת שאם יש כוונה לעוד אזעקה שזה יהיה עכשיו, במקום מוכר. נכנסת לתחנת דלק הסמוכה לתחנה שבה פגע טיל ברכב ושרף את כולו. מבקשת קפה ומטען לרכב. בעל התחנה מבחין שיש לי פנצ'ר. כן, פנצ'ר, רק זה היה חסר. תזיזי את הרכב הצידה, נחליף לך צ'יק צ'אק. 5 דק' על השעון ויש לי גלגל חדש. הם היו הגיבורים שלי. 

אני מגלה שיש פעילות בבית חב"ד לילדים ומחליטה להגיע לשם, נכנסת ומגלה קבוצה של ילדים וגם הורים. ילד בן 4 ניגש אליי שואל אם אני מ"כיפת ברזל". כשאני אומרת שלא, הוא בוכה ומבקש שאלך, הוא רוצה רק חיילים מ"כיפת ברזל". אני מבינה אותו. 

שואלת את הילדים אם הם יודעים לאן אפשר להיכנס כדי להתגונן בעת אזעקה. "למקלט", אחד צועק, "לממ"ד", זאת שלידי לוחשת בביישנות. "מתחת לכיור" צועקת רעיה בת החמש שיושבת מולי ומצחיקה אותי. 

ממשיכה לכיוון ביתה של בת דודתי. מקום המקלט שלי. החיבוק. החמצן. הכח להמשיך. 

נכנסת לביתם של איציק ושירן באשקלון, פוגשת ילדים מתוקים וביניהם את אגם היפה.  היא בת 8 ומספרת לי שהיא ממש ממש פוחדת. אנחנו שומעים בום חזק. אני מרגיעה ואומרת שזה ההפצצות שלנו. גם אני הפכתי מומחית בינתיים. מחבקת אותה ומנסה ללמד אותה כלי חוסן שירגיעו אותה. היא מספרת לי שהתפקיד שלה בזמן אזעקה  זה להפעיל את אחיה הקטן בן השנתיים כדי שהוא לא יפחד. אנחנו מצלמים אותה כשהיא פותחת חפיסת קלפים בממ"ד ומסבירה לו במתיקות שאין מה לפחד. היא הגיבורה שלי. 

נוסעת לפיקוד העורף ברמלה. פוגשת  שם שתי אושיות רשת חברתית שאני אינני מכירה, אך מבדיקה עם הבן שלי ובת דודתי , מבינה שהן מפורסמות מאד. אנו עושים שידור באווירה קלילה ומגניבה יותר לבני הנוער. אני מדברת על כך שכעת זו השעה היפה של בני הנוער לקום ולהתנדב, בדיוק כמו הנערות המקסימות שפגשתי בבית חב"ד שהפעילו את הילדים ופתאום מבינה שגם שתי הנערות המגניבות האלו שנמצאות מולי, גם הן עושות זאת בהתנדבות. הן הגיבורות שלי.

יוצאת מהפיקוד לכיוון הבית, מפעילה את הטלפון. הייתי ללא סוללה לפחות שעה. יש החזר אור על הפנים ושוטר עובר לידי, מסמן לי לעצור. כבר בא לי לצחוק, אבל כשהוא שואל אותי למה דיברתי בטלפון, אני לא מוצאת את המילים, רק נותנת בו מבט של גמל שלמה. בסוף מצליחה למלמל משהו על כך שזה יום מטורף ולא בדיוק דיברתי רק הדלקתי ואחרי שבודק ורואה שאני בסך הכל אזרחית בסדר, הוא משחרר אותי ומבקש ממני לשמור על עצמי. חושבת על זה שזה בדיוק מה שביקשתי מכולם ביומיים האחרונים- לשמור על עצמם. כדי לא להתפתות, מכניסה הטלפון לתא כפפות (צריך לקרוא לזה תא טלפון! מתערבת שלאף  אחד אין שם כפפות) . מדליקה הרדיו ושומעת את עצמי, מסבירה כמה חשוב לעשות נשימות. 

נושמת ומתקשרת (דרך דיבורית) לבת דודתי. הגיבורה שלי. מודה לה על הכל ומבקשת ממנה לשמור את מברשת השיניים. אי אפשר לדעת  מתי אזדקק לה שוב.