במסגרת "חופשת מולדת" היינו חודש בארץ. חודש שהיווה עבורנו תרכיז של משפחתיות, ישראליות, שיחות מעמיקות בצמתים שונים וחוויות שיש רק לשליחים (אנו חיים במוסקבה כבר כמה שנים).

באחד הצמתים הייתי עם ילדיי בגינה שכונתית באזור חרדי. אני ישבתי, הם שיחקו. ניגש אלי ילדון כבן שש וביקש שאנדנד אותו. הבטתי ימינה שמאלה, ראיתי שהוא ללא מבוגר, קמתי, אמרתי לו שיפה שהוא מבקש עזרת מבוגר ולא מתבייש ודחפתי אותו כמה דקות יפות שעלו לי בחום רב. אחרי שנדנדתי גם את ילדי, ושיחקנו מחבואים, אני רואה את בן השש (המנודנד הנזכר לעיל)) ושתי אחיותיו הקטנות ממנו רצים לפתח הגינה, שם המתינה להם אמם כשעוללה בת חודש על זרועה. האם הייתה נראית אחרי שעה של שינה חלומית והילדים חיבקו אותה בערגה. הטרחתי את רגלי לקום לקדמת הגינה, לאם היולדת. "סליחה, רק רציתי לומר לך שיש לך ילדים מצטיינים, הם שיחקו יחד באחווה נדירה ובאחריות ראויה לשבח". לה, לא היו מילים להודות לי. אני בטוחה שהיו לה נקיפות מצפון בסגנון: "גם ככה אני עסוקה עם הקטנה, אולי לא כדאי שאשן, אולי ארד עם הילדים לגינה?" אבל לאחר מעשה ולאחר שעת התרעננות חיונית היא היתה אמא אחרת. אמא שתיהנה מערב רגוע עם הילדים שהוציאו אנרגיה.

ואני? הרגשתי שעיני לחות. יכולתי לומר שהלחות בעיני נגרמה מהלחות הארצישראלית. האמת היא שהרגשתי אמפתיה כלפי האם שהצליחה לשחרר, להאציל סמכויות, ושמחתי מהיכולת שלי לתת לה חיזוק חיובי. התרגשתי.

אנחנו חיים בעולם דורש, מעשי, הישרדותי. אין מקום לרגשות, לחוות חוויות לעומק, לעבד נתונים ולהסיק מסקנות. רק ממושבי על הספסל הכתה בי ההכרה, שלפעמים שימת לב קטנה שלנו, ונתינת מחמאה אמתית לזולת, יכולה להעצים ולחזק מאד.

בישראלית צברית, יש אמרה "חכמה" שראיתי על מגנט – "לו ידעתי שכל כך כיף לגדל נכדים, הייתי מגדלת אותם לפני הילדים".

למה אנחנו מתביישים לומר "אני בוכה כי..." , "אני מתרגשת מ... ולכן אני בוכה" ומדחיקים את רגעי ההתרגשות והשמחה ומוציאים אותם רק בדור השני, בגידול הנכדים?!

לפעמים אני חושבת שבדור של עשייה והשגיות, יש תחושה שרגש הוא חולשה, וקושי לא יכול להעצים. האם רק החזק, זה שלא מרגיש – שורד?

ההזדמנות המרגשת הבאה היתה יום למחרת. ים. שמים. מים. חול. הרבה חול.

ואז המנקה. חשבתם עליה? עם כמה כמויות חול היא חוזרת מהעבודה? היא לא נכנסה למים, גם לא כרסמה משולשי אבטיח מנוקדים גרעינים. היא יצאה בבוקר לעבודה שטופת שמש, וחזרה הביתה שטופת חול. אם נשים לב, נרגיש אמפתיה כלפיה, נודה לה. אם נודה לה – היא תרגיש מוערכת, ותחזור הביתה שמחה יותר. ילדיה יהיו שמחים יותר, אבא שלהם יהיה שמח יותר. אהה, כמו הגל הרחוק ש"מעיף" את הגל לידו, ש"מעיף" את הגל לידו, עד שהאחרון מתנפץ לו בשלווה על החול. עייף אך מרוצה. הוא עשה את המוטל עליו. ואנחנו? נתרגש מהיכולת שלנו להיטיב לזולת. ללא אות של כבוד, ללא הוצאה כספית. שימת לב. זהו.

הדוגמא השלישית והמרגשת (אותי בכל אופן) היא מחתונה. חתונה היא אירוע מרגש ללא ספק. אבל אותי ריגש עצם הימצאותי בחתונה (פיספסתי "רק" שלוש חתונות של אחיינים בשנים בהם שהינו בחו"ל). מוקפת משפחה. רואה בשמחת הוריי היקרים שזוכים להשיא נכדה נוספת. כשאבי – סב הכלה – ניגש לברך את נכדתו סף התרגשותי שבר שיאים. אלוקים, תודה לך שאני רואה בשמחת הורי שהם זוכים לראות בשמחת נכדתם. כל כך לא טרוויאלי בעונה שהסטייל בה הוא לחלות, או סתם לטבוע בבריכה העירונית. פשוט התרגשתי ממשפחתי הבריאה והקיימת! ואפילו, בכיתי. בלי בושה. ולא מהבצל שהיה בצלחת הסלטים על השולחנות הערוכים. כי את הרגש צריך לחדד, לא לנגב.

וכדי לארוז את הרגש האמתי, ולהביאו לרוסיה הקרה (לא באמת, אבל כך היא הדעה הקדומה) ולא להשאיר אותו על אדמת ארץ ישראל, ניסחתי מספר שאלות.

1.    ממה התרגשתי בחודש האחרון?

2.    כיצד הגבתי לרגש זה?

3.    האם עשיתי מעשה פרגמטי לשימור הרגש?

4.    האם שיתפתי בתחושה בן זוג/אדם קרוב?

5.    מה יכול לעורר אצלי את הרגש הבא?

נסו גם אתם לענות עליהן בכנות, ואת התשובות שגרו אלי. רק כדי לדעת שאני בחברה טובה, בה עדיין מתרגשים...