"תינוקות שתדעו: קצת לכלוך, זה טוב בשבילכם", היה כתוב בעיתון. הכוונה שם הייתה לפשוטם של דברים – קצת לכלוך מסייע בפועל לחיזוק מערכת החיסון של הפעוט (ולהפחתת לחץ החיידקופוביה על אמהות מפוחדות!)

קצת לכלוך טוב לילדים – לאכול ממנו, ליפול עליו, ואפילו למרוח על הפנים. הכל במידה, כמובן.

אבל לדעתי המשפט הזה מוצלח לא פחות כמטאפורה.

החיים מורכבים ומציבים אותנו מול אתגרים שונים ורבים. תפקידנו כהורים, הוא לתת לילדינו את הכלים הדרושים, כדי שיצליחו להתמודד עם אתגרי החיים, בדרכים בריאות וראויות.

למרות שהנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא לגונן, ממש לא יועיל לילדים שלנו אם נקפוץ להציל אותם מכל קונפליקט ולהרחיק אותם מכל אי נעימות. אמנם אין לזה שום סיכוי - אבל אנחנו צריכים להיפטר גם מהדחף העז לנסות לעשות את זה.

מובן מאליו שאני לא מתכוונת שאנחנו צריכים לחשוף את ילדינו לסכנה פיזית ממשית או להתעללות רגשית.

אם אין חשש ממשי לסיכון פיזי או לנזק רגשי, אל תיכנסו לזה

אני מתייחסת לעליות והמורדות בחיים ה"רגילים". לא תמיד יהיו להם מורים מושלמים, מורים שיאהבו אותם בדיוק כמונו, ויבחינו בטוב שבהם ויעריכו אותו כמונו. ובעוד שאנחנו לא יכולים להרשות בזבוז של שנה שלמה וצריכים לשאוף תמיד לטוב ביותר, אנחנו יכולים בהחלט להעריך את הזדמנויות הצמיחה שניתנות לילד, שזוכה במורים קצת פחות מאידיאליים. לדבר בדרך ארץ למורה שאולי מתעצבנת לעתים קרובות מידי או שמבקרת אותך או את שיעורי הבית שלך בלי רחמים, זה שיעור חשוב לחיים – שיעור שבוודאי ייושם בעתיד במקום העבודה.

מיומנות חשובה היא ללמוד כיצד להתמודד כשאתה לא עומד במרכז תשומת הלב. ולעומת זאת, מיומנות לא פחות חשובה היא ללמוד כיצד להתמודד – בייחוד מבחינה חברתית – כשאתה כן נמצא במרכז תשומת הלב, וזוכה במעמד השנוי במחלוקת של 'חביב המורה'.

אם נאפשר לילדים שלנו ליפול בגן השעשועים בלי להגיב באופן מוגזם, הם ילמדו לקום בעצמם ולנסות שוב. אם נרחיק אותם מהמגלשה הגבוהה ומהסולמות, הם לעולם לא ידעו מה הם יכולים באמת לעשות. אם משתתפים במשחק ספורט כלשהו ולא נופלים אף פעם, זה אומר שכנראה שלא השתדלנו מספיק, והדבר חל באותה המידה על כל ההישגים האחרים בחיים. האם איננו רוצים שהילדים שלנו ימצו את יכולותיהם?

הילדים שלכם יסתכסכו עם אחיהם וחבריהם - זוהי המעבדה שלהם לפיתוח מערכות בינאישיות. בכל פעם שאנחנו מתערבים, אנחנו חוסמים את פיתוח היכולת שלהם לפתור את זה בעצמם וחותרים תחת ביטחונם העצמי.

יש משפחות שיש להן כלל שאומר "כל עוד אין דם, לא מתערבים ". נראה לי שהייתי מרחיבה מעט את הכלל הזה: אם אין חשש ממשי לסיכון פיזי או לנזק רגשי, אל תיכנסו לזה. אחרת, נישאר כל החיים שלנו בתפקיד הבוררים, והילדים שלנו לעולם לא יתבגרו לגמרי.

אנחנו צומחים מתוך הניסיון. ובעוד שאנחנו בהחלט שואפים להחיל מידה מסוימת של שליטה על המשתנים בניסיונות שעומדים בפני ילדינו, אנחנו גם רוצים שהם יאכלו מעט "לכלוך" - זה יעזור להם להצליח יותר כמבוגרים.