ב"קיטוּר" או בהתבכיינות יש (לכל הפחות) שתי בעיות. הראשונה היא שמי שמתבכיין לא צומח. במקום לקחת אחריות על החיים שלו, הוא עסוק בלהאשים את כל העולם. פגמי האישיות שלכם נובעים מחוויות ילדות? בסדר, אבל בני כמה אתם היום? מתי בדיוק נראה לכם שיגיע הזמן להמשיך הלאה?

פעם שמעתי אבא ביקורתי במיוחד מתנצל בפני ילדיו: "אבא שלי היה מאוד ביקורתי כלפיי." זהו? זה חייב להימשך ככה? בייחוד אחרי שרואים וחווים כמה הרסנית הייתה הביקורתיות?

אני לא אומרת שזה קל ומכירה בכך שלא תמיד אפשר להימלט מהשפעתן של טראומות ילדות. אבל אנחנו צריכים לכל הפחות לנסות. אנחנו לא יכולים לתת לזה להיות תירוץ לכל התנהגות או תכונה שלילית שלנו. אלוקים נטע בנו את היכולת להשתנות. אנחנו מאמינים גדולים בכוח הבחירה החופשית. אנחנו יכולים להתגבר על מכשולים ולצמוח - עמוק יותר וחזק יותר. אם רק נרצה באמת ואם רק ננסה באמת.

אנחנו לא יכולים לתת לזה להיות תירוץ לכל התנהגות או תכונה שלילית שלנו

ואפילו במקומות בהם נראה שאנחנו לא מסוגלים להתגבר על הנזק, שתגובות רגשיות מסוימות מושרשות עמוק מכדי שנצליח לעקור אותן - לכל הפחות נוכל להיות מודעים למקורה האמיתי של ההתנהגות, ולא להניח לה לערפל ולשבש את מחשבותינו או מעשינו.

כושר ההשתנות המוטבע בנו, מתגלה כבר בשלב מוקדם בתורה, בסיפור שהיבט מסוים בו עוסק בלקיחת אחריות עצמית על מעשינו. מדובר בסיפור המוכר על קין והבל - הבל מביא קרבן מהטוב שבצאנו. קין בורר פחות את מה שהוא מביא. כל קרבן יהיה טוב. הוא מפגין פחות הכרת תודה, פחות הערכה... והקרבן שלו נדחה.

מיותר לציין שקין אינו מרוצה מהתפנית בעלילה, אז ה' אומר לו: "למה חרה לך, ולמה נפלו פניך? הלוא, אם תיטיב – שאת [יימחל לך], ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רובץ".

לקין באמת אין את מי להאשים, חוץ מאשר את עצמו – אבל הוא בכל זאת מצליח להפנות את הזעם כלפי אחיו. וזה כבר סיפור ישן.

בגרות, משמעותה שהבחירה מונחת בידינו, ושעלינו מוטל גם לספוג את התוצאות. גם אם סבלנו מידי אחרים, זה שאנחנו עדיין ממשיכים להאשים אותם על הבחירות הגרועות שלנו, רק מחמיר את הנזק ומונע את החלמתם של הפצעים.

הבעיה השנייה של ה"התבכיינות", היא שהמתלונן הכרוני אף פעם לא יכול ליהנות מהחיים. ה"מקטרים" למיניהם עסוקים כל הזמן בלראות את הצד השלילי.

אולי כמה אנשים לא היו נחמדים אליכם. אז למה אתם מבזבזים את כל האנרגיה שלכם עליהם, במקום על אלה שכן היו?

אולי לא כל דבר יצא כמו שרציתם. אבל מה עם מה שכן?

אם נתמיד ב"התבכיינות" ובהתמקדות בשלילי, בלי להמריץ את עצמנו לצמוח ולהשתנות, חלק מציפיותינו העגמומיות אכן יגשים את עצמו. בהתנהגות המרתיעה שלנו, נרחיק מעלינו כל מי שאכפת לו מאיתנו, ואז כבר באמת תהיה לנו סיבה טובה לבכות.