הגיע האביב והגחמות הנשיות מופנות ל... ניקיון פסח. כן, זה הזמן בשנה שבו מתאחדות רוב הנשים היהודיות בעולם, במאמצים היסטריים לנקות את בתיהן מחמץ. חלק מאיתנו מרחיבות את הגבול ומשלבות את זה עם ניקיון האביב, אך בכל אופן בו נקרא לזה או נעשה את זה, מה שבטוח יש כאן המון עבודה.

ובכל זאת, למרות שאני לא חולת ניקיון, אני אוהבת את זה! יש משהו בארגון הבית שמארגן את המחשבה (וזאת דרך מאוד מסורבלת להגיד שאני אוהבת לסלק ולזרוק דברים!). אין לי צורך במערכות ארגון מורכבות, כשהפח יכול לעשות את זה מצוין!

אבל יותר מזה, כל הניקיון והמירוק והקרצוף האלה נעשים עם מטרה, זאת השקעה עם משמעות. לא רק שהחמץ מסמל את "האוויר התפוח" בחיים, שמרחיק אותנו מהאני האמיתי שלנו וממה שאנחנו שואפים להיות – אלא שיש גם את היעד הסופי של ליל הסדר.

כמה שאני אהיה עייפה, הרגעים האלה על יד השולחן שווים את כל הטרחה

אין כמו לשבת בליל הסדר (בפרט שיש לנו היתר להסב בנוחיות), מוקפים בבית נקי, לב נקי, משפחה, חברים ולחכות בציפייה לקחת חלק בחוויית היציאה ממצרים.

כמה שאני אהיה עייפה, הרגעים האלה על יד השולחן שווים את כל הטרחה (אני נשמעת כמו תשדיר פרסומת?) – ההגדה, השיחות, המחשבות, החוויה וכמובן האוכל – אה... אני מתכוונת במשמעותו העמוקה.

אין באף חג אחר התאמה ברורה כל כך בין המאמץ לחוויה, בין ההכנה להזדמנות.

אין שום זמן אחר שבו המשפחה והבית עומדים עד כדי כך במרכז. מה עוד יכולה לרצות אמא יהודיה? (בסדר, יש לי רשימה!)

אני יכולה להגיע לליל הסדר מאוד עייפה. אולי יהיו לי כמה ציפורניים שבורות וכמה כוסות שבורות, אבל אני אגיע מוכנה, נרגשת ואסירת תודה על ההזדמנות ליהנות מפסח נוסף עם אלה שאני אוהבת. ואילו נלמד ונצמח יחד, נתבדח מעט על המצה השמורה והאפיקומן ונתמקד מחדש בחוכמת האלוקים וברוב חסדו על שנתן לנו מתנה נהדרת - דיינו.