בימי המקדש, כל העם היושב בציון היה צריך לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה. היו אלה ימי ה"עלייה לרגל", בשלושת ה"רגָלִים": חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות. למרות שהסך הכולל של האוכלוסייה עלה בהרבה על כושר ההכלה של בית המקדש, היה מספיק מקום לכולם! אין זה יתכן? חכמינו מסבירים שהתופעה הזאת התרחשה הודות לאחדות במטרה הקבוצתית ולהעדר האנוכיות.

אז... אולי אפשר להבין שאם כל המשפחה המורחבת נמצאת יחד בבית לכבוד החתונה של בתנו ושבוע שבע הברכות שאחריה, זה ייאמר לזכותנו.

בעלי חישב, לפי כמות האנשים וגודל הבית, שיש לנו בערך 7 מ"ר לנפש. זה היה יכול להספיק, אלמלא המזוודות מהפנימייה של הבת, הקיטבג של הבן מהצבא, הילדים הנשואים האחרים שהגיעו לכל התקופה עם מספיק ציוד ואביזרים לתינוקות, וחוץ מכל זה - מזוודות במגוון צורות וגדלים ששייכים לחתן ולכלה החדשים, ומכילים את כל ה"דברים" שהם צריכים לפני שיעברו לבית משלהם.

על המשטחים הפנויים היחידים שנותרו, עמלה נכדתי בשקדנות למרוח עוגיות שוקולד לתוך השטיח!

כשאני לא תשושה לחלוטין, אני מבינה שזה הדבר הכי נפלא בעולם ושיש לי המון על מה להודות

הבית שלי נמצא בתוהו ובוהו מוחלט – ואני מתכוונת למובן הפשוט של המילים, לא לאיזשהו דימוי.

וכשאני לא תשושה לחלוטין, או מחממת סיר שני של פסטה כי הראשון לא הספיק לכולם, או רצה למכולת כי שוב התרוקן המקרר, אני מבינה שזה הדבר הכי נפלא בעולם ושיש לי המון על מה להודות.

אני זוכרת שקראתי ספר על אישה צעירה, שאושפזה בבית החולים עם מחלה קשה, שלא יכלה להפסיק לחשוב כמה היא התלוננה כשהייתה מתעוררת באמצע הלילה לטפל בתינוקות, וכמה היתה מוכנה לשלם כדי שתוכל לעשות את זה שוב!

אז אני לא מתלוננת (יותר מדי!) ואני מודה לא-לוהים (המון!). ואני לומדת שאפילו אם אין פה אחדות מושלמת (בסדר, אפילו לא קרובה לזה) או שעדיין יש לנו כמה שרידים של אגו, זה עדיין נס שכולנו חוגגים יחד, צוחקים יחד ואפילו רבים...

בתינו אמורים להיות בתי מקדש קטנים. למרות שהדמיון פחות ממושלם, אנחנו עובדים על זה, ותוך כדי כך סופגים המון הנאה.

ואם המחיר הוא קצת רעש, קצת בלגן וקצת חוסר פרטיות (אמרה בעלת הבית בלשון המעטה), אז שיהיה. אין שום דרך אחרת לקבל את זה.

אם כי חמותי המליצה על אטמי אוזניים, וזה לא רעיון רע. וגם על עזרה בניקוין. ובישול. ומסאז'יסטית צמודה...