תמיד היה לי קשה להתחבר לתהילים.

אולי השימוש הגורף והאוטומטי שנעשה בהם, הצליח לטשטש מבחינתי כל עוצמה פוטנציאלית שטמונה בהם. לא יכולתי להתחבר לנשים שהייתי רואה בכותל, קמוטות פנים, כפופות, מתייפחות לתוך הספרים הקטנים שבידיהן.

"אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?" מה זה קשור אלי? המלים נראו מאולצות ומרוחקות ממני, והמשמעות לא בדיוק ברורה.

וכל הניסיונות שעברו על המלך דוד? נו, כולנו מצפים שאנשים גדולים יעברו כמה התמודדויות בחייהם (הנאה מהסבל של אחרים נהייתה פופולארית רק בימינו) – אבל מה הקשר של כל זה לחיים שלי? אני לא מתמודדת על שום כתר, לא מנהלת קרבות עם עמים אחרים, לא חומדת את בן זוגה של מישהי אחרת או נלחמת בילדים בוגדניים (זה מכניס את קשיי ההורות שלי לפרופורציה!), ובעוד שאני אוהבת להאמין שהבית שלנו הוא ארמון...

נותרתי קרירה כלפיהם. אמרתי אותם רק כשהייתי חייבת. ואף פעם לא ברגש.

עד למלחמת המפרץ הראשונה בה החלו לנחות טילים בארץ. עד שחשתי מאוימת ומותקפת באופן אישי. עד שחשתי פגיעה וחשופה. עד שהרגשתי שהמשפחה שלי, החברים שלי וכל העם היושב בארץ נמצא בסכנה.

ולמרות שהייתי סקפטית, השינוי התחיל להתרחש.

באותם ימים, הפנו חלק מגדולי הדור קריאה לציבור, שכל אחד – כל עם ישראל – יאמר שלושה פרקי תהילים מידי יום.

ומשום שלא רציתי להוציא את עצמי מהכלל, ומשום שהרגשתי קצת יותר חשופה ומפוחדת מן הצפוי, ושלא רציתי לקחת סיכון – הצטרפתי לקריאה. אמרתי את פרקי התהילים האלה מידי יום. כל יום, לא משנה מה, במשך שני חודשי המלחמה.

ולמרות שהייתי סקפטית, השינוי התחיל להתרחש. פרקי התהילים הצליחו לפעפע אט-אט לתוך נפשי.

למרות שמזמורי התהילים פואטיים, זו אינה שירה, הם אינם מושא לניתוח ספרותי. למרות שספר התהילים עמוס משמעויות עמוקות, לדעתי צריכים להרגיש אותו. בחינה אינטלקטואלית טהורה לא תעזור. אמנם הבנה והבחנה מועילות תמיד, אבל במקרה של תהילים הן לא מספיקות.

כדי להפנים את התהילים צריכים לחוות אותם באופן רגשי. זאת לא עסקה של פעם בחיים, דווקא החזרה היומיומית עליהם, היא זו שמחדירה אותם ללב, ושמביאה את כוחם לידי ביטוי.

המלחמה, ברוך ה', הסתיימה מזמן. אבל החיים הביאו בכנפיהם אתגרים אחרים. ואני, פניתי אל הכלי החדש שלי – לא עוד זר, אלא חבר; מקור לכוח ולנחמה.

חלפו מאז כמעט 17 שנים. המשכתי לומר את שלושת פרקי התהילים ההם מידי יום. עם הזמן הוספתי אפילו עוד כמה משלי – בצירוף תחינות חמות בשביל בעלי, ילדיי ובני עמי.

איכשהו, גם אני נהייתי כמו אותן נשים של הכותל, קמטים וכל השאר, מתייפחת בתפילותיי, וחשה שלווה. אני יכולה לדלג בקלות על ארוחת בוקר, ובכל זאת יהיה לי יום יפה. אבל אם אני שוכחת את התהילים שלי, יש לי תחושת אובדן, ערפול מחשבה.

החיים מציגים בפניי שוב ושוב, לעתים קרובות, אתגרים וניסיונות. הרב פליסקין כתב פעם שאנחנו לא צריכים להתפלל לחיים בלי ניסיונות אלא לכוח לעמוד בהצלחה בניסיונות שמוזמנים לנו.

בדיוק כמו שהמים שוחקים אט-אט את אבן, אמירת התהילים יוצרת שינוי (איטי!) באגו שלי. אני יודעת שאני לא יכולה 'לעשות את זה' לבד. וכשאני נושאת עיניים כלפי מעלה, אני מבחינה במקור העזרה האמיתי שלי.