אתמול חברה יקרה סיפרה לי על כך שחברתה התאבדה לפני מספר ימים.

לא. היא לא היתה חולה במחלה פיזית. היא גם היתה די צעירה. היתה לה עבודה נחשבת שהיא מאוד אהבה. כסף לא היה חסר. גם היה לה בעל עם זוגיות טובה. היו לה ילדים שהיחסים ביניהם לבינה היו מאוד קרובים ואפילו היו לה נכדים.

אבל היא בכל זאת התאבדה. ואפילו השאירה מכתב אחריה.

אף אחד. אבל אף אחד לא חשד. לא הרגיש שהיא בדיכאון. מעולם לא התעורר ולו הספק הקטן ביותר שאולי היא סובלת מדיכאון. ובכל זאת, היא היתה בדיכאון שגרם לה להתאבד.

הלב שלי נשבר כשאני שומעת סיפורים כאלו. איזה חיים כפולים היא חיה. כמה התאמצה להסתיר את הקושי, את החולשה, את הצער ואת היגון שהלב שלה הרגיש, מי יודע כמה זמן. ואולי, בזמן אמת, היא אפילו לא הבינה את מה שעבר עליה.

זה מחבר אותי לנושא של "הריק הקיומי":

אנשים שחיים עם ריק קיומי, אבדה להם ההרגשה שיש פשר לחיים. הם חשים ריקנות וחוסר משמעות. הריק הקיומי מתבטא בעיקר בשיעמום.

תתפלאו לגלות שרבים האנשים בינינו שמסתובבים עם ריק קיומי.בדרך כלל הם נמצאים בפער עצום בין מה שהם ***רוצים*** לעשות לבין מה שנראה להם שהם ***חייבים*** לעשות. מבחינת ההתנהלות שלהם, הם יבקשו לעשות את מה שאנשים אחרים עושים (בכדי לחוש שייכות/מקובלות) ו/או שהם יעשו את מה שאנשים אחרים היו רוצים שהם יעשו (מכל מיני סיבות, בין השאר, לשם ריצוי על מנת לזכות באהבה).

הרבה פעמים, אותם אנשים, אפילו לא יצליחו לחוש שהם בריק קיומי. יכול שירגישו שמשהו חסר להם בחיים ולא ידעו להסביר מה בדיוק. ויהיו ביניהם שלמרות תחושת הריקנות, לכאורה, לא יחסר להם דבר בחייהם (סיפוק בעבודה, כסף, משפחה וכו'). כלפי חוץ הם ייראו נהדר, "חיי תותים" אבל כלפי פנים? הם ירגישו חוסר עצום. לסביבה יהיה קשה לזהות את ייסוריהם.

וכך, נערמות המסכות על הלב הרגיש, הראש הצלול והגוף החיוני ואט אט נבנות החומות שיוצרות חיץ בין התחושה האמיתית הפנימית לבין זו שנראית כלפי חוץ. ואנחנו ממשיכים לחיות חיי שגרה, על אוטומט, עוד יום ועוד יום.

אנשים!!!

מסכות זה לא רק בפורים. זה כל החיים. כל הזמן!!!

הגיע הזמן להתעורר!

הגיע הזמן לחיות את החיים האמיתיים. במלא עוצמתם. במלא הוויתם. בצורה הכי משמעותית וייחודית שאפשר.

ולמי שקשה, בבקשה אל תתביישו ותבקשו עזרה.

כל אחד מכם יהלום נוצץ משובח. לפעמים, הוא זקוק לליטוש קטן.